שחר אדום- סין

אני יכול להביט על תמונות של כלבים במשך שעות. משוטט בין אתרים של עמותות לאימוץ כלבים כדי לראות אם הכלבים מצליחים למצוא בית חם. כמו גם, אני קורא רבות על בתי גידול של כלבים גזעיים ומתעדכן בתכונות אופי של הכלבים. יש כל כך הרבה גזעים מרתקים. קשה לי להסביר עד כמה בעל החיים הזה מחמם לי את הלב. כמובן, שיש לי את גלי ויובב, הראשון איתי בסין והשנייה, מתגוררת עם ההורים של הדר בארץ - כלב בכל נמל. עבורי כלב הוא סוג של עץ זית, יש אנשים שנוטעים עץ זית כשהם מגיעים למקום כדי לטעת שורשים בקרקע, אני מאמץ כלב. 

מגיל צעיר, הסתובבו סביבי כלבים. אני זוכר איך כילד נתליתי על מלתעותיה של לוסי, כלבת הרוטווילר של השכנים. אז איש לא הוציא אותה מחוץ לחוק. מאוחר יותר, בשנה האחרונה של בית הספר היסודי,  הגנבתי לביתי כלב מעורבב ו"שוקי" למראה בשם טומי. אמי סירבה בתוקף להשאירו בבית, אבל זה היה כמו להלחם בתחנות רוח. טומי היה אחד מחברי הילדות הנאמנים ביותר שלי. ליקק לי את הדמעות כשבכיתי, גרגר כאשר מישהו התקרב אלי בצורה תוקפנית, ובלילות הקרים, היה נכנס למיטתי, לא לפני שהרים את השמיכה עם חוטמו וביקש את אישורי.

לאחרונה, מצאתי את עצמי בוחן ברצינות את רעיון גידול כלבים בצורה מקצועית. יש לי חבר קרוב, בוגר "עוקץ", יחידת הכלבנים הצה"לית, שכבר נמצא בתחום כבר כמה שנים. הוא זיהה את התלהבותי ואמר שאם ארצה בעתיד להכנס לתחום, הוא יעזור לי בכל אשר אחפוץ. העניין הוא שיש הבדל משמעותי בין לאמץ ולגדל כלבים ובין גידול כלבים לצרכי רווח. מן הסתם, קשה לי להתייחס לכלב כאל גורם במשוואה כלכלית. מנגד, אי אפשר לגדל כלבים לשם שמיים, זה לא כלכלי וזה תובעני מאוד. לאור הלבטים הרבים, בביקור האחרון שלי בארץ, החלטתי ללכת לאימון של כלבי תקיפה שהתקיים בגני התערוכה כדי לנסות ולהבין את העולם הזה טוב יותר. השכמתי קום וקצת אחרי שמונה בבוקר כבר הייתי בדרכים. הכלבים, רובם מסוג מלינואה, רועה בלגי, הכלב שמשמש את יחידת הכלבנים הצבאית "עוקץ" וכן את שאר כוחות הבטחון, הפגינו יצר מפותח וביצעו תרגילי הגנה ותקיפה.

בהמשך לטעימותיי בעולם הכלבנות, כמה ימים מאוחר יותר, הדרמתי לאשקלון לביקור בכלביה של חברי. יש לו עשרות כלבים, אבל גולת הכותרת עבורי הייתה כלבת הרועים היוגוסלבית שייבא לאחרונה. מה אני יכול לומר לכם? התאהבתי לאלתר. גורה בת ארבעה חודשים, מאסיבית ומלאת חיים. כלבת שמירה נהדרת.

הדר מפחדת מאוד מכלבים גדולים, או כפי שהיא מגדירה את זה: "הייתי מעדיפה שלא להכניס הבייתה כלב שיכול לבלוע את הראש של הילד שלי בביס אחד." אי-אפשר שלא להסכים איתה, בייחוד לאור המציאות שבה אנשים טיפשים מגדלים כלבים שיש להם אוריינטציה לתקיפה והתוצאה היא כתבות בעיתונים על תקיפות של ילדים. לכן, יש כלבים שנחשבים כלבים "יציבים" יותר שיכולים לשמש ככלבי משפחה ושמירה נהדרים. מי שקרא את הפוסט על גלי, כבר ער לכל הדיונים שהתקיימו לגבי הגודל והפונקציונליות של הכלב.

לאנשים רבים יש איזשהו חלום סמי-בורגני על בית עם חצר, שלושה ילדים וגדר לבנה. גם לי יש את החלום הזה, אפילו הרחקתי עד סין בשבילו. לי יש תוספת לחלום הזה וזו פינת החי. שני כלבים כבר יש, השלישי, כאמור, נמצאת על הכוונת (כשאחזור, עכשיו זה לא רלוונטי). שלושת הכלבים יהיו מלכי החצר, ולהם יהיו נתינים רבים: ארנבות, צ'ינצ'ילות, שרקנים וכמה עזי פשמינה, אותן ראיתי לראשונה בהודו והתמוגגתי. אמנם, החלום הזה הוא שלי, אבל המרוויחים העיקרים יהיו הילדים שיתרוצצו בין החיות ולא יידעו פחד מבעלי חיים מהו.

כבר היום, אני רואה את התהליך שאחייניה של הדר עברו עם כניסתה של גלי לחייהם. מבעתה, למראה הדבר הגדול והפרוותי הזה שגדול פי כמה וכמה, לאהבה בלתי נגמרת ומשיכות זנב ואזניים. גלי בתמורה רצה סביבם ומביאה להם כדור לזריקה. הייתי רוצה שילדיי יגדלו לתוך מציאות קיימת של בעלי חיים כחברים לחיים.