"אולי תבוא לאסוף אותי מהעבודה," אמי מבקשת, וכדי למנוע סירוב אפשרי, היא ממשיכה בריכוך התנגדויות דמיוניות, "כי אם אתה כבר בארץ, זה יהיה מאוד נחמד מצידך."
"אין בעיה. מתי מתאים לך?" אני משיב.
"אני מסיימת בשמונה וחצי, אבל אם אתה כבר שם, תבוא קצת לפני, ותכנס לומר שלום לשאר העובדים."
"טוב. אני אבוא כמה דקות קודם."
כשאני מגיע באותו הערב למקום עבודתה, אמי בדיוק חולפת במסדרון, היא לא מבחינה בי כשאני צופה בגבה המתרחק.
"הי אמא, אני פה." אני קורא לה.
"אוי פדימו (ילדי ביוונית – ק.ק), איך לא ראיתי שנכנסת. אני עוד שנייה מסיימת להתארגן ונלך."
זה היה קל ממה שחשבתי, אמרתי לעצמי.
בדרך החוצה, בין דלפק הקבלה לדלתות האוטומטיות, אנחנו נתקלים בחבורת נשים, בגילאים ולאומים שונים, שמתעתדות להפריד ביני לבין החופש שלי.
"זה הבן שלי." אמא שלי אומרת ונוגעת בכתפי, חצי מלטפת וחצי מחזיקה כדי שלא אלך. מבחינה מקצועית, זה היה מארב שאפשר יהיה ללמד אותו במסגרת מור"קים של סיירת גולני. הנשים הללו הופיעו משום מקום. והידוע מכל והברור מכל, ועדיין תמיד מפתיע, אמי יזמה את זה, כאילו מבלי משים.
"נעים מאוד." אני אומר
"הוא באמת יפה מאוד", מסננת אחת העובדות בין שיניה.
"אכן, גבר נאה." מוסיפה גרציה אחרת בידענות.
ואז אימי מטילה את הפצצות הידועות: "כן, הוא נשוי ואישתו יפיפייה. אתם צריכים לראות אותם יחד. הם גרים בסין.."
כאן, היא עושה פאוזה דרמטית קלה וממתינה לקולות ההשתאות שלא יאחרו לבוא.
"מממ, מה בסין?" צצות השאלות מכל עבר כמו פטריות אחרי גשם סיני קייצי.
"כן, כן. כבר שנתיים. הם קיבלו הצעה מיד אחרי שהוא סיים את התואר."
כמו מספרי הסיפורים שישבו סביב האח בימי קדם, אמי שולטת בקהלה ומותחת את המאזינים עד הקצה. ואז בשלב בו הסקרנות מתגברת, חיוך דק וקצת עקום מתחיל להיווצר בין שפתיה. משהו חמקני וכמעט חסר צורה.
"טוב, הוא בא לאסוף אותי במיוחד, אז אני לא רוצה להתעכב."
אמי חותכת בפשטות את אוירת השוק שנוצרה ומותירה קולגות מרוגשות מאחוריה.
הביקור הזה יטיל את צלו לחודשים הבאים, וכל שיחת טלפון שלי לארץ, אמי תספר לי איך כל עובדות המחלקה התלהבו ממני עד העצם, ואז תוסיף בשקט כממתיקת סוד, רק לאוזניי, "וראית את זו שלא עזבה אותך? המשמרת שלה הסתיימה כמה דקות לפני שבאת והיא הודיעה לכולם שהיא ממהרת. פתאום, היה לה זמן. היא גרושה ויש לה עכשיו חבר. תאמין לי, אי אפשר לדעת עם אלו."