שחר אדום- סין

המקלט הישן - זה הציבורי המרופט שהיה נעול רוב השנה. זה המקום שביליתי בו את מירב זמני כילד. בקצה המדשאה הגדולה, מאחורי בתי הרכבות, ניצב לו מקלט לבן ומסוייד, שחלקו המרכזי נראה קצת כמו צוללת מזוותת פינות המתכוונת לעלות על פני המים. משני צידיו היו מבנים ריבועיים ברוחב של שער כדורגל קטן ובגובה של ילד המושיט ידיו מעלה, אלו היו פתחי יציאת החירום שנראו לי אז מאוד מסתוריים. היינו מטפסים על קוביות הבטון ומשם נתלים על שני חור אוורור מרושתים שבלטו מעט מהקיר, מספיק כדי להשעין לרגע כף רגל יחפה, ואז בקפיצה אמיצה כובשים את הגג השטוח. שם, היינו נעמדים בעמידה נפוחה מחשיבות עצמית וצופים על המדשאה, כמצביאים גאים על צבא של רבבות.

כשהיינו מתעייפים מהטיפוס, היינו מושכים לכיווננו את אחד מענפיו העבותים של עץ הפיקוס ומתנדנדים עליו מטה תוך כדי קריאת טרזן נרגשת לג'ין "או-או-אווואו". ידינו נשרטו ונחבלו בעשרות נשיקות ענפים זעירות, הצלפות של אי נוחות עצית.

ברחבת הבטון שבין יציאות החירום שיחקנו "סטנגה" שתי נגיעות. הריבועים שימשו כשער – כל שהיינו צריכים זה לפגוע בקיר הלבן. וכשלא מצאנו כדורגל, שיחקנו בייסבול עם קרש מתיז שבבים וכדור טניס משופשף. אם לא מצאנו קרש, היינו רצים הבייתה ומפלחים את המקל של המטאטא. העצים והממטרות היו תחנות במשחק. רצנו ביניהן וצעקנו "הום ראן" בלי להבין מה זה אומר. החוקים לא באמת היו חשובים. כל שהיה עלינו לעשות היה לחבוט ולרוץ.   

על אחד העצים בנינו בית, משטח של עצים שנלקחו מאתר בניה. כדי להגיע לבית, היינו צריכים לטפס על שברי  קרשים שמוסמרו לגזע העץ במסמרי 10. החווקים הללו מעולם לא היו ישרים והתנועעו מתחת לרגלינו. זה רק הוסיף למסתוריות שאפפה את הבית הסודי. פרט למשטח העץ שתוכנן בקפידה, תלינו חבל שהשתלשל בנחשיות מאחד הענפים הגבוהים. ידענו כי זה חבל לשעת חירום בלבד, למקרה ונהיה חייבים לרדת מהעץ במהירות.  

כפי שציינתי בתחילה, המקלט היה נעול כמעט תמידית. כמובן, שבתור ילד זה לא ממש שינה לי כהוא זה. אימצתי את שרירי התושיה שלי כדי להיכנס לתוך המקלט המבוצר. פעם אחת, עשיתי זאת בצורה לא אלגנטית כששברתי את המנעול עם מוט מתכת והשלכתי אותו לאחד השיחים. מה שגרר "נו-נו-נו" מוועד הבית והכחשה גורפת ממני: "מה אתם רוצים, זה היה פתוח."

הניסיונות הבאים היו כבר הרבה יותר חשאים ומתוחכמים. לקוביות הבטון היה במרכזן צוהר מתכת שהיה מוברח מבפנים. הכנתי מראש חבל קשיח עם לולאה בקצהו והכנסתי אותו בזהירות דרך הרווח שבין פסי המתכת שכיסו את יציאת החירום. כיוונתי אותו כך שהלולאה תתיישב על הבריח ואז משכתי מעלה. אאוריקה!

למקלט עצמו לא היה המון מה להציע חוץ מרחבה נקייה יחסית שעליה שכבה דקה של אבק. נכנסנו כמה פעמים חמושים בטייפ חד קסט ונרות, והעברנו מספר ערבים קסומים בשירה וטעימה קלה מהעצמאות ומקרדית האבק.

המקלט ועציו ליוו אותי הלאה. בתקופת התיכון המקלט המשיך לככב כשאת הבגרות בלשון שלי למדתי על העץ הזקן. זה היה המקום הכי שקט שיכולתי למצוא. ולא רק שקט מצאתי שם, אחרי הלימודים, הייתי נוהג לתלות את שק האגרוף על העץ ולהתאמן עליו במשך שעות. שם תרגלתי קרבות מול יריבים רבים שהסתיימו  בבעיטה כוחנית לתוך השק. וגם נשיקות שהתעופפו כמו חגבים בקיץ הוענקו לי מנערות תמות מראה. כל כך הרבה זכרונות מתוקים מהמקלט ומהעץ שהצל עלי מהחיים הללו.  

לפני שנה וחצי, השטיחו את הבית והמקלט לצורך פרויקט "פינוי-בינוי". העצים נגדעו והבתים נעלמו תחת כפות בולדוזרים.