שחר אדום- סין

"אבא, הזמן עבר ולא דיברנו
אבא, סלח לי
לקח לי זמן כדי להבין - אתה שייך לי
כמו שאני שייך לך
כמו שאני אוהב אותך
בוא לא נשמור בפנים יותר ונדבר."

מבצע: שלומי שבת. מילים: דורון מדלי.

החגים ניצבים לפתחנו. אלול מקדים את תשרי ומבקש נדבה רוחנית, איזה פתחון לב קטן, צוהר למחילה. בזמן האחרון, כולם שרים על ולאבא שלהם. אני לא יודע לשיר ואילו ידעתי, אני לא בטוח שאבא זה היה הנושא שהייתי בוחר. לא דיברתי עם אבי כמעט שנתיים מבחירה. ועדיין, מילות השירים פורטות לי על מיתרים מדומיינים. מקומות שהייתי מבקש לעצמי, לו אבי היה באמת דמות אב.

אני זוכר את הביקור שחתם את הגולל. הדר ואני הגענו לביקור נימוסין, כזה של קפה וגמרנו. הוא ישב שם, עייף ורצוץ כמו שמיל בן ארי שמזכיר לי אותו בחיצוניותו וגם בדמויות שבחר לגלם ב"איים אבודים" ו"אהבה קולומביאנית". איש מזדקן ומכונס בעצמו, סוגר זרועות כמו כנפי עטלף על גופו. מעולם לא הצלחתי לדעת אם הוא שמח כשאני מגיע. כן, לעיתים הוא זיכה אותי בחיוך ואפילו חצי טפיחה על כתף כשבטן עגולה וקשה נושקת לבטני המתוחה. מכינים קפה שחור אחד. מתוק. כדי להוריד את הכבדות שבאויר. בשעת רצון, הוא היה מספר לי על הזדמנויות שפוספסו. על אמא שלי שהיא אישה טובה, אבל קלת דעת ועל העובדה שאני לא כמוהם, אני מסודר ורציני. ואז שעת הרצון הייתה מסתיימת מוקדם מדי והוא היה שוקע לתוך עצמו כמו שמש לתוך ים שקט ואפור.

הורי נישאו והתגרשו באותה נשימה. יצרו אותי ואז נשאבו לחיים האמיתיים, אלו שהשוני גדול וחזק יותר ממסגרת הנישואין. מדרגות הרבנות לא הספיקו לשכוח את טביעות רגליהם וכבר הם שבו בשנית. בגיל שלוש שלי, אמי נישאה בשנית. כך גם אבי. הקשר ביננו היה רופף ומבוסס על האמונה שדם סמיך ממים ולכן ניתן לספוג הרבה חרא בשם המשפחתיות. הוא מעולם לא היה איש תקשורתי. בעל פוביה ממודרניות. לא האמין בטלפונים. ביקור משמעו להגיע בלי להודיע. כשהייתי רואה את שיערו האפור בקצה הרחוב, ליבי היה מחסיר פעימה. מפחד, מיראה ומרצון אמיתי לחיבוק אבהי. הקשר שלנו היה ארעי ולא יציב. הוא יכול היה לא לבוא במשך חודשים ואז להגיע במשך חודש כל שבוע. נאלצתי להסתפק בפירורי אבא. הוא היה מגיע מלוכלך בשפריצים של צבע על בגדיו וריח טרמפנטין מלווה אותו. שותה קפה מכוס זכוכית שקופה, כזו שרק הבליטה את הצבע על אצבעותיו, ומתוך ארנק מנוקד צבע, היה שולף שטר של עשרים שקלים דמי כיס והולך.

פעם אחת, הוא גם קנה לי אופניים ומדי פעם, היה נותן לי כסף כיס. זו הייתה הדרך שלו לומר שלום, אני פה. תמיד זה היה אמא מול אבא, וזה, כמובן, היה קרב אבוד. אמא שלי שקשרה אותי בחוטי רגש אלסטים ובלתי נראים, בעוד אבי היה דמות חלולה באופן יחסי. אמי חלקה איתי את חייה ואילו הוא היה אורח. למרות זאת, כל כך רציתי שהוא יבוא לשחק איתי בכדור, או שסתם יסתובב איתי בעיר, כדי שאוכל להשוויץ באבא שלי, זה הגבר היפה הזה, הכסוף כמו מתכת יקרה. כשהתבגרתי, היה לי קל יותר לתקשר איתו, מבחינתו, כבר הייתי "גבר" - כזה שאפשר לדבר איתו על החיים הקשים, ועל כמה שצריך לחסוך גרוש לבן ליום שחור, ואיך חייבים ללכת ישר כל הזמן, כי אחרת מתפתים.

שתיתי את הסיפורים שלו בצמא. על איך הבחורות היו מסתובבות סביבו כמו תרנגולות מאוהבות, ועל איך עבודת הצביעה היא אמנות ושהרומנים שברו את השוק. בחלומות שלו, הוא המשיך להיות נשוי לאמי. בחלומות שלו הם קנו חלקת אדמה ברעננה הצעירה. בחלומות שלו, הוא עדיין הגבר הזה, הכסוף. אך השנים והבחירות לא עשו לו טוב. הבית השני שהקים, מלכתחילה, לא היה מתאים עבורו. אישה תככנית שהולידה לו, למצער, שלוש בנות שאינן בקו הבריאות. בחלומות שלו, הוא לא נפל מסולם בעבודה ונפצע בגבו, עד כדי כך שהליכה של כמה דקות, היא פעולה מורכבת. חייו הם דעיכה דטרמינטית מבלי אפשרות יציאה.

יום אחד, הוא אמר לי שבלב הוא לא מרגיש כלום כלפי איש. זה קרה בגלל שאבא שלו זרק אותו מהבית בגיל שתים עשרה. אז הוא עבר לגור בצריף באמצע שדה אבטיחים ושמר מפני גנבים. מבעד לזמן, ראיתי כיצד החיים ריטשו אותו לאט, לאט. הסירו ממנו את הרגש בתנועות סיתות. מכה אחר מכה בפטיש עלבונות וביתד אכזבות, עד שהפילו את כל סלעי החלומות ממנו.

שאלתי אותו, "מה זאת אומרת לא מרגיש כלום? יש לך ילדים, יש לך את עצמך."

"פעם הרגשתי", אמר.

"ואותי", שאלתי בחשש.

"אף אחד", ענה.   

עם אבי, אני עוד יכול להתמודד. חוויתי דברים קשים יותר מאנשים שמדיפים ריחה של החמצה. כאמור, אבי נישא בשנית. אחרי תקופה לא ארוכה במיוחד, החליט לנתק את עצמו גם מהמשפחה הזו. הוא הפסיק לדבר עם אישתו ובנותיו ובנה לו יחידת דיור צמודה בעלת דלת משותפת, כי, לדבריו, הוא לא באמת יכול היה לעזוב את הבנות שלו. במשך שנים, ביקרתי שם ביקורי תמחוי. ביקרתי ושכחתי. ותמיד חשתי שאני עושה את זה ממקום לא טוב. כשהדר פגשה אותי ושמעה את סיפור חיי, היא ביקשה להדביק חזרה את החתיכות שפוזרו על הרצפה. יאמר לזכותה, שהיא עשתה מעל ומעבר בנסיונות האיגוד המשפחתיים.

בשנתיים הראשונות אחרי הטיול, הגענו מדי שבוע לביקור אצל אבי. סופגים את הטוב והרע והמדוכא. ואם זה לא הספיק, נאלצנו לבקר גם אצל משפחתו שנסכה בנו נוזל שחור שחדר לורידים ויצא מאיתנו רק שעות אחר הביקור. לא הצלחתי להבדיל בין השבת לחול, בין החיטה למוץ, עיקר לטפל, בין אבי למשפחתו. תמיד קיבלתי את הכל יחד. ביקור בתוך ביקור. 

באותו היום, אישתו של אבי החליטה לפתוח במסכת האשמות יללנית כלפי הדר. על זה שהיא לא אומרת שלום ואיך בגללה אני מגיע פחות (אילו רק ידעה שאם זה היה תלוי בי, לא היו ביקורים). הדר עמדה שם המומה ורכה. היא הביטה בי והתיישבה על הספה. "היא צריכה לפרוק, אז אני אשב פה והיא תדבר", לחשה לי באוזן. אצלי הדם עלה גבוה.

"אתם לא נורמלים..." האשמתי.  

"הדר, בואי נלך." אמרתי ופניתי ללכת.

"חכה שניה" התחננה. בדמיונה כבר ראתה אותי מסובב את גבי ולא חוזר לפה לעולם.

"נסיים את הקפה ונלך." ביקשה.

נשארתי עומד. זועם כמו הר וולקני, קרוב להתפוצץ. משטמה של שנים, של התמודדות עם אחד בפה ואחד בלב מהם.

אני לא הצלחתי לעמוד בזה. הדר קיבלה את זה בשוויון נפש. כמה שהיא שונה ממני, סובלנית ומוכנה לוותר על עצמה כדי שהאחר ירגיש הקלה. בשלב מסוים, כבר לא יכולתי יותר והודעתי בתקיפות שזהו.

אישתו ביקשה סליחה על ההתפרצות ושאנחנו צריכים להבין. מבעד לדלת הפתוחה, ראיתי את אבי לוטש בי עיניים. שנינו ידענו שהשורשים הרפים שהחזיקו עד כה, נתלשו סופית. הנהנו אחד לשני בלי מילים.

החזקתי בידה של הדר

"את בסדר?" שאלתי.

"כן" אמרה ואימצה את ידי לצד גופה.

"לפה, אנחנו לא חוזרים." אמרתי

"אני יודעת".