שחר אדום- סין

כבר מגיל צעיר הבנתי שקן תפילותיי הנידחות נמצא בחיקן של הנשים. גופן המזמין תמיד, כבית שדלתו פתוחה לרווחה מול עיניי הקרועות בערגה. בעוד שחטיבת הביניים נראתה לי מטופשת וחסרת תכלית, הבנים אלימים וחסרי יכולת הבעה, הנשים הקטנות, המדהימות הללו, הקסימו אותי, ונדמה לי היה כי הן מנסות ללא הפסקה למצוא את הגשר שיחבר בינינו.

יום שישי היה סיבה למסיבה, שוטטות אינסופית ברחבת הקניון, חיפוש אחר בת שיח. שעות היינו מכתתים רגלינו עד שהיינו מצליחים למצוא מישהי. רק כדי שנגיע אליה, לא נדע מה לעשות. בדומה לילד המקבל צעצוע חדש ללא הוראות הפעלה.

ביום שישי אחד, בשנתי הארבע עשרה, הוזמנתי למסיבת חברים בבית פרטי. הודיעו לי שיהיה כיבוד והחשוב מכל, יהיו גם בנות. אז באתי. שינסתי את מותניי ועליתי על האופניים שהשאלתי מרובי, השכן שלי, ורכבתי לי ברחובות העיר, מפזר עננים של מי קולון.

בכניסה לרחוב "דב הוז" שמעתי מוסיקה רועמת. דיסקו מאוס ושירי סלואו משמימים. מתבגרים מיוזעים וחרמנים, שאינם יכולים להגדיר את התחושות הפנימיות שלהם, סימנו את המקום כמו שילוט חוצות. ידעתי שאני מתקרב, והגברתי את מהירות הדיווש באופן יחסי. הרי לא רציתי להזיע בבגדי השבת שלי. הגעתי לחצר מרופדת שטיחי דשא ותחומה בגדר חיה ירוקה שהדיפה ריח חזק של פריחה. קשרתי את האופניים לעץ הקרוב ועליתי למעלה.

בדלת הכניסה פגשתי בעורפה של נערה, ששיערה הבהיר והשופע גולש על כתפיה ביהירות מנוסה. ישבנה המתוק עיכס מצד לצד, ופס האופק בין מכנסיה לחולצתה הימם אותי בבהירותו. נכנסתי לתוך הלובי והזמנתי את המעלית, כאילו שאיני מודע לקיומה של נימפת הנעורים הזו. המתנתי מחוץ למעלית עד שהיא נכנסה, (הרגל שסיגלתי לעצמי. במהלך השנים גיליתי שהוא העניק לי לא מעט נקודות זכות בליבן של העלמות) ונכנסתי מיד לאחריה. הושטתי את אצבעי ללוח לחצני הקומות ושאלתי:"אני עולה לקומה שנייה ואת?" עוד לפני שהיא פצתה את פיה, ידעתי שהיא תהיה שלי. "אני גם לקומה שנייה, אתה הולך למסיבה של דפנה?".

המסיבה עברה כרגיל, חיפשתי אותה בעיניי, עובר דרך הסלון שהוסב לרחבת ריקודים. הנה היא, אמרתי לעצמי גועש מפעימות מואצות. מבטנו הצטלבו עד נקודת ההסמקה. כשתמה המסיבה, חיכיתי לה למטה. החלפנו טלפונים (בזק, זה היה הרבה לפני העידן הסלולארי), וקבענו ליום למחרת.

פגשתי אותה מול ביתה, התיישבנו על ספסל והתחלנו מדברים. שפתיה שהתכווצו ונרפו חלופות הבהבו לי כמגדלור בים ההורמונים הסוער. לא ידעתי בדיוק מה לעשות, אבל ידעתי שזה עכשיו או אף פעם. לא ידעתי שמקירוב שתי שפתיים לנשיקה ניתן ליצור ברק, גופי רטט כמחושמל וידיי נעו בעיוורון מדויק כטילים מונחי חום לעבר פינות נסתרות. בהיסטוריה הקצרה של חיי עד אז, זו הייתה התחושה הטובה ביותר שחשתי מעודי.

המפגש השני היה בתוך אתר בנייה עזוב. תערובת מדהימה של עור חשוף, אבק, תשוקה ופיגומים. ידה ליטפה את מצפן חיי ליטופי בוסר שהחיינו את נשמתי כשירת מלאכים. קולה המרוסק ואצבעותיי המגששות מסגרו את הרגע. שם, על רצפת שיש מלוכלכת, מצאתי עצמי גונב רגעים של אור. זו הייתה הבריחה שלי. בין ענני הסתיו של חיי המשפחתיים מצאתי לי קשת תענוגות. לא ידעתי איך הן עושות את זה, אבל רק להיות בחברתן היה מרגיע אותי. מאפס את רצוני לכתוש את העולם בעלי הזעם. לא היה לי כסף, לא היה לי בית נוח, אך כריזמה ומילים יפות היו בשפע.