אם הייתי יונת השלום, הייתי בונה את הקן שלי ב-PRIMARK לונדון. שם, בחנות הענק, ממתינות לתורן להכנס לתאי המדידה כל מדינות העולם, ועוד עושות זאת בסבלנות. זוג נשים מתעכב לידנו, כמעט נושק כתף, ליד דוכן הגרביונים. הן דיברו ערבית, אנחנו דיברנו עברית, המוכר דיבר באנגלית. כולם ידעו מהיכן כולם, ולאיש זה לא הפריע שם בלונדון. אם הייתי יונת השלום, הייתי מתעופף בין שקעי הכתף של הקונים ומבשר את בשורתי.
שפות שונות גולשות על גלי הקול ומכות בכתלי החנות, שלא נשארים חייבים ומשיבים בקרקוש קופות מהיר. שם לכל אדם יש את המחיר שלו ואת דוכני ההנחות המתאימים לו. נשים מודדות גרביון רשת מעל ברך נרגשת, חולצה חדשה להצמיד את פעימות הלב לחזה, תכשיטים לרוב, בנוצץ ובמט, להתקשט למסיבה.
הקפיטליזם הטהור גרם לכך שהלאום הופך ללא רלוונטי, וזה גרם לי לחשוב. אולי במקום גדרות וחומות מגן, נפנה את תקציב הביטחון כדי לבנות מרכזים מסחריים שימוקמו פיזית על הגבולות. קחו למשל את גבול עזה-אשקלון. אם בדיוק באיזור נפילת הקאסמים יבנה איזור של סחר חופשי, שגם ככה מתקיים דרך המנהרות הלא חוקיות, ומתחם קניות מוזלות. מחד, זה גם יספק מקום עבודה לתושבי עזה והפריפריה ומאידך, גם ארגוני הטרור יבינו שיותר כסף נכנס דרך קופות רושמות מאשר דרך ספינות טילים ורשימות הרוגים לאו"ם.
אם אירי יכול לקנות מאנגלי, והודי מתפנה בשמחה לעזור לפקיסטני ואירני על חיקו של עיראקי ירבוץ, אז למה שזה לא יקרה כאן. אם המודל הזה יצליח, ניתן יהיה להעתיק אותו לגבולות נוספים. אולי יום אחד נראה את נסראללה מוכר בגדים סמוך לקניון מטולה ואת המלך עבדאללה מפריח את בית שאן.
לונדון
מילים: חנוך לוין
לחן: חוה אלברשטיין
שלום
אני נוסעת
אני לא רוצה
שתלוו אותי הלאה
לא שיש לי אשליות
בקשר ללונדון
לונדון לא מחכה לי
גם שם אהיה לבד
ואולי זה כבר לכל החיים
להיות לבד
אבל בלונדון יש יותר סרטים
בלונדון יש מוסיקה טובה
בלונדון טלוויזיה מצוינת
בלונדון אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח
אתה מבין?
הייאוש נעשה יותר נוח
אתה מבין
אם למות כמו כלבה
אז לפחות הטלוויזיה
תהיה טלוויזיה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: