שחר אדום- סין

איזה כיף להאזין לשולי רנד. יש שבועות שדיסקים ספציפיים, יותר נכון לדייק ולומר קבצים, מתנגנים אצלי ללא הפסקה. אז כפי שהסקתם מהמשפט הראשון, החודש זה שולי רנד. קול נעים וחם שמספר לך סיפור חיים - אוטוביוגרפיה מושרת. "אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות, אתה שומע? אה? מכף רגל ועד ראש, מרגליות. אתה שומע? מרגליות".

משהו בבגרות הפיזית של רנד הופך אותו בצורה כמעט מיידית לטרובדור אמיתי. לא עוד ילד שמנסה את מזלו בדיסטורשיין וצעקות למיקרופון. מילים שמכילות חיים שלמים, מילים של אדם שנכווה בחייו וחלף די זמן כדי שהפצע יגליד, אך הצלקת עודנה בולטת כמזכרת. "ופחד נורא ואיום כשאתה נרעדת פתאום".

תמיד הייתה לי חיבה לאנשים שאינם "נקיים" מדי. אנשים שזויות הפנים שלהם משתברות לכדי סיפור, ומגרות את בלוטת הסקרנות. אני מאוד אוהב קמטים, גם קמטים קוליים, כל קמט הוא כמו ואדי מסולעת שנפערת בעור הפנים וכל החוויות זורמות דרכה. לצערי, תרבות הפוטושופ מסלקת את היופי מהיופי ומייצרת דפים חלקים - בלי סיפור. "מה התכלית של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב?", כשרנד שר/אומר את זה, אני מאמין לו. רנד מתדיין עם השומעים על קיומו של אלוהים, ולעיתים זה נשמע כאילו הוא בעיקר משוחח עם עצמו, ואולי עם האלוהים שלו.

כשהשמעתי רצועות מהאלבום לאחותי, היא אמרה בטבעיות: "כן, נו. זה מאוד מתאים לך הגוון המאיר אריאלי, הדני ליטני הזה." לא נותר לי, אלא להסכים. ליבי מתרגש עם קריאת הלב מעלה בקריעה, כאילו בתפילה, למען יפתחו שערי שמיים, כמו חסיד בגשם מול כותל דומם. ליבי נמס אל מול תפילה חילונית וזוגית כמו: " הכנסי כבר לאוטו וניסע, עומדת בגשם בוכה גאה בלי קול. מה את כל כך צודקת, מה את באמת כל כך חושבת שאת הצדק היחידי עלי אדמות, עלי אדמות. הנה תסתכלי גם עלי רגע...".

ויש עוד טובים וראויים מהאסכולה הישנה וגם כמובן מהדור החדש יותר. אציין בקצרה את הזמרים שעברו אצלי השנה במערכת והשיר האהוב עלי: ארז לב ארי – "מה אעשה". אסף ארליך – "כמה מדרגות", גבריאל בלחסן – "עץ אגוז". כל הזמרים הללו מותירים חותם ולא נעלמים כשמכבים את תחנת הרדיו של גלגל"צ. כל המבצעים הללו ייתכן שיכנסו לפנתיאון הישראלי. בינתיים, כמובן, שאיני יכול להפסיק להתעקצץ מהקלאסיקות הקיימות. מדני ליטני ששר ל"אופליה הקטנה", מספר על מצב הרוח ב"גב למטרה", והוזה את "סיפור בדלת". לגלגל את צמד המילים "עונג שבת" יחד עם מתי כספי בקינה – "היא חזרה בתשובה". לשמוע את קולו השבור של זוהר ארגוב שר "אדם שחקן" ו"ים של דמעות".

ואולי אין צורך להזכיר את הברור מאליו, אך אם יש ספק, אין ספק. אז שלמה ארצי ושלום חנוך ואריק איינשטיין ומאיר אריאל ואלון אולארצ'יק ושלל שיריהם. יש עוד עשרות זמרים יותר נעימים ורכים לשמיעה – שזה לאוו דווקא רע – כמו הפיל הכחול, שלומי שבת, מוש בן ארי, שלומי סרנגה, איל גולן, שרית חדד שכבודם במקומם מונח. גם הם מתנגנים אצלי והרבה.

המבחן האמיתי הוא בקושי של המאזין להפריד בין הזמר לזמרה, בין השיר למשורר, בין היצירה ליוצר. החוכמה היא לא רק להגיש את השיר, החוכמה היא שיאמינו לך. יש המון זמרים שיכולים לשיר במנעד קולי מרשים ולהרעיד את מיתרי קולם, אך בלי יכולת לגעת במיתרי הלב שלי. קול בלי דוקרנים. כאלה שמסווגים בקטגוריה של "לשמוע ולשכוח".

ואו אז מגיח ספק זמר, ספק מספר סיפורים, מזוקן ומקשיש. הוא אומר לי שעבר כברת דרך, ואם לא איכפת לי לפנות עבורו מקום ליד האח. הוא מתיישב ופוצח בשירה סיפורית לאלתר. שם, ליד האח, הוא פורט בקלות על קצות הרגש. קולו מלובן מאירועי היום. עיניו נעצמות מהחום ועייפות החומר. אני פורש עליו שמיכה ומודה לו שבחר לעצור לנוח דווקא אצלי.