שחר אדום- סין

לפני כמה ימים חלמתי חלום מטריד מאוד. אני מרגיש כאילו גם עכשיו, כעבור ימים שלמים של שינה והתעוררות, הוא עדיין דבק בי. חלמתי שאני צופה במקלט הטלוויזיה ופתאום זרם השידורים נקטע וראש הממשלה בממשלת החלום, אהוד אולמרט, עולה על הפודיום. אני לא זוכר את המילים המדוייקות, אבל אני זוכר את המשמעות הכבדה והחד משמעית. גופי פרכס בחלום וגופי התעוות במציאות, זיעה קרה גלשה על עורפי וזיעה חמה הרטיבה את מיטתי. ראש הממשלה מצהיר בזאת כי מדינת ישראל תחדל להתקיים מרגע זה ממש והערבים הם בעלי הבית.  אני מכבה את מדורת ההבלים ומנסה לעכל את המילים שנאמרו. "מדינת ישראל", "מתפרקת מנשקה", "מחזירה את האדמות". פרצופו החיוור של אולמרט הבהב בראשי כמו העין האדומה של מקלט הטלוויזיה. חלפו כמה דקות, רעשי גרירת רגליים נשמעו, והנה דפיקה על חלון ביתי. פרצוף בעל חזות מזרחית מסמן לי לצאת החוצה מהבית. אני שומע אותו צועק מבעד לזכוכית. "צא מהבית שלי", הוא אומר. יש לו עברית טובה, אני מניח שהוא מאיזור המשולש. הלב שלי מסרב לצאת ואז אני מביט על המקלט הכבוי והשחור, גם ראש הממשלה אמר שאין יותר מדינה. אני יוצא מביתי כשרק בגדי על גופי. חששות של לינץ אכזרי עולים בי, אני חש את ההסלמה של התגובה הערבית מדי דקות. השקט הלא ברור של אי הידיעה הופך לידיעה ברורה, הישראלים היהודים הופכים שוב להיות פליטים. קריאות שמחה וכאב מתערבבות יחד. הלילה כבר ירד, ובשעות שהייתי נוהג לקשקש לי ביצה ולחתוך ירקות לסלט, ברחובות מתאגדים אנשים קבוצות-קבוצות. מבטם תלוש וחסר תקווה. הם מביטים בחלונות שהיו פעם חלונות ביתם. אנשים זרים, ערבים, מסתובבים בתוך הסלון בהליכה רכה, כמו ריקוד סלוני בתוך הסלון שלי. החרדה, אוי החרדה, שניבטה מכל נקבובית זרמה החוצה על גלים של זיעה מפוחדת. איך זה קרה? אני שואל את עצמי. אני מדמה שאני קופץ קפיצה קטנה בכל גופי, כמו רכב שטח שעלה על מהמורה בכביש, ומתעורר לתוך המציאות שלי. הדר שוכבת לידי, מביטה בי בעיניים עצומות. זנבו הנפוח של יובב נח על קרסולי מתחת לשמיכה. שרוע על סדין חם ואוהב והכל אמת. אני קם מהמיטה לשתות קצת מים, לתרגל שוב את המציאות הנעימה הזו שלי.