שחר אדום- סין

"אני אוהבת כלבים. יש לי בבית שבעה כלבים." היא אומרת לי בחיוך נערי וממושקף. פקידת קבלה חיננית ואנרגטית שאי-אפשר שלא לאהוב. "כולם יודעים שהמשפחה שלי מגדלת הרבה כלבים. הם שומרים על הבית ונובחים כאשר מישהו זר נכנס לשטח שלנו. פעם אחת, אפילו נכנסו אלי לשטח וסיממו את הכלבים שלי. אבא שלי יצא מהבית והניס אותם, אבל הגנבים הצליחו בפחות מעשר דקות להרוג את הכלב האהוב ביותר עלי."

"אם הם לא הצליחו לגנוב כלום, מדוע להרוג את הכלבים?" השתוממתי.

"הם באו בשביל הכלבים." הדגישה.

"הם מרעילים אותם ואז מבשלים אותם".

"מה?! זה נשמע לי לא הגיוני. אם החיה הורעלה, איך אפשר לאכול אותה מבלי שיקרה לך משהו?" תוך כדי שיחה, התחבטתי בשאלות פילוסופיות הנוגעות באכילתו של החבר הכי טוב של האדם. סוג של כלביליזם.   

"זה רעל מיוחד שבשעתיים הראשונות לא משפיע על בני אדם. אחרי שעתיים, כבר אי-אפשר לאכול את הכלב."

"איזה עצוב זה." אני מגיב בטבעיות.

"כן, הם באמת אנשים רעים איך שהם מרעילים את הכלבים." אמרה תוך כדי נשיפה קולנית חדורת עצבות, ואז הוסיפה: "לדוד שלי יש כ-30 כלבים, פעם בשנה, בחג הסיני, הוא הורג אחד ומגיש אותו בארוחת החג. זה מאוד טעים." היא מודדת את תגובתי, שנמרחת כשלט חוצות על פרצופי המתכרכם, ומוסיפה במהירות, "שלא כמו הגנבים, הוא הורג אותם מהר." ומסמנת לי תנועת שיסוף על צווארה.

מישהו אמר פער תרבויות ולא קיבל?