שחר אדום- סין

טרטורי המנוע של ג'יפ הלנדרובר החייתי, המשטח את השבילים הצחיחים זה מכבר של שמורת הסרנגטי, נבלעים בתוך העולם רחב המידות של הספארי. בעלי חיים אוכלי עשב בכל פינה, במאות ובאלפים. זברות עירניות שומרות אחת על גב רעותה, ציפורים משייטות להן באויר מעל ים הדשא העצום, תרות אחר חרקים וגרעינים זנוחים. אריות רעבים מסתובבים בלי מורא בין הסבך, מודדים את הזמן והמרחק בינם לבין הטרף המיועד. אנטילופות קלות רגל ויפות מראה מנתרות לגבהים בלתי נתפסים ושבות בשלום לקרקע. נמר תופס תנומה על עץ עב בדים, ברדלס נשכב על כרית דשא ומפהק לאיטו. עדרי באפלו מאיימים במסתם העצומה, פילים מחצרצים בחדקם ומודיעים שלכאן הכניסה אסורה. נשרים אוכלי נבלות משתלחים בגווייתו המרוקנת של גאנו, ותוך כדי נבירה, שולפים פיסות בשר זעומות, מנקרים את שאר הסועדים וצורחים לאיום. עיטים מרשימים חותכים את השמיים ושולחים טפרים קדימה לעבר ביש המזל שנקרה במעופם. היפופוטמים רובצים בתוך בריכות קרירות, מצננים את גופם הבהמי, חושפים רק חוטם ורדרד ועיניים בולשות. יענים מטיילים בזוגות, מעלים ומורידים את ראשם כמטרונום בעל מנעד לא קבוע.

עולם פלאות נחשף בפנינו במשך שבעה ימים מלאים, וכמו מבראשית, נפלה לידינו הזכות לצפות בעולם בהתהוות. אמנם, זה עולם קיים, אך ההתחדשות בו תמידית, לידה ומוות סביב השעון. כבר ביום הראשון, טרם נכנסנו לשמורות, עוד בשלב הנחיתה וההתאקלמות, הבנו שאפריקה היא באמת משהו שונה לחלוטין. הגענו לארושה, העיר השלישית בגודלה במדינה, ונדהמנו לגלות כביש ראשי אחד ובו כמה מלונות יוקרה ודוכני רוכלות. מרכז העיר שפקידת הקבלה התהדרה בו, מקביל למרכז מסחרי בעיר פריפריאלית ביותר בארץ, שמספר תושביה זהה להתנחלות חדשה. אבל אולי זה הקסם, הנחשלות הזו, אי הצמיחה הזו, מלבד הטבע הפראי ומה שניתן לאדם מימי קדם.

ביום הראשון לטיול הגענו לשמורת מנייארה, שמורה יחסית רגועה, בה, כפי שהגדיר עזרון, המדריך שלנו, "תחממו את המצלמות לימים הקרובים". בניגוד לציפיות המוקדמות שלנו, אין ג'ירפה, זברה ודורבן על כל מטר רבוע בשמורה. חלק גדול מהספארי הוא החיפוש, הצייד המתודי, אחר בעלי החיים. לא בכדי, המדריכים קוראים לנסיעות הללו "נסיעת צייד" (game drive). אכן, כפי שהובטח, חיממנו את המצלמות. קופים שחורי פנים, בבונים ואנטילופות דיגמנו לנו את המראה הטבעי. פילים הדהימו אותנו במימדיהם. כשיצאתי מפתח הגג של הג'יפ לצלם, חלקם הביטו בי בגובה העיניים, ופעם אחת, אף הונסנו בבהלה על ידי זכר זועם שהחרדנו ממנוחתו.

אחד השיקולים המטרימים היה כיצד להעביר את הלילות, האם במחנה, מלונות פשוטים או מלונות יוקרתיים. לאחר מחשבה, לא רבה, אני חייב לציין, החלטנו להתפנק על מלונות של חמישה כוכבים. כמובן, שגם פה לא ידענו לחלוטין למה לצפות. חמישה כוכבים באפריקה, אולי זה לא בדיוק חמישה כוכבים של מקום אחר. גם בנושא הזה, אפריקה הצליחה להתעלות על הציפיות שלנו. המלונות היו מדהימים וכמו שאומרים "בטוב טעם". בריכות שחייה שנשברות על קו האופק, ארוחות מעולות – כולל ארוחות צמחוניות להדר, ובכלל מלוא החופן תפנוקים.

אחד הדברים המרגשים בספארי הוא לתפוס תמונה טובה של אחד ממשפחת החתוליים, וכמובן, האריות בראשם. לעיתים, ניתן לנסוע במשך שעות מבלי לראות, ופתאום, מזהים תנועה, ג'יפ אחד נעצר, וכמו סימניה בספר, מודיע על מוקד העניין. רכבים נוספים נעצרים ונשמעות השאלות: "איפה" ו"מה רואים" בכמה שפות. אצבע מכוונת את מבטי האנשים לעבר ענף גבוה, שם נח לו נמר בניחותא, כאילו לא שם לב לכל המהומה שהוא מעורר. ההתרגשות העצומה שאוחזת בך בזמן הצפייה בזמן אמת בפלא החתולי הזה, שמתנהג לרגע כמו חתול בית מנומנם, לא מרפה גם ימים רבים לאחר מכן. וכך המשחק נמשך, ותמונה נוספת של לביאה וגוריה במשחק, עגור מלכותי פוסע בתוך ביצה עכורה, ברדלסים מתחרדנים להם בשמש הנעימה, קופים מנקים אחד את השני, פילה ופילפילון אפו ארוך צועדים חדק לזנב, ג'ירפות מותחות צוואר ענוג לעבר עלי צמרת. כך במשך שבעה ימים מלאים.

משם, המשכנו לזנזיבר, אי התבלינים המפורסם. מבחינתי, לזנזיבר יש רצועת החוף היפה ביותר שראיתי עד כה, והכי חשוב, המים חמים ונעימים. ביום הראשון, ביקרנו בעיר האבן ברובע, מקום יפייפה מלא שווקים שמזכיר את יפו העתיקה. עדות לשליטה של אמן מאיחוד האמירויות בזנזיבר ועקב כך שתושבי האי רובם ככולם מוסלמים. משם המשכנו לנונגווי, רצועת האי הצפונית, שם היינו בטוחים שננוח אחרי "המאמץ" בספארי, אך את המנוחה המיועדת החלפנו בספארי צלילות שהיה מדהים לא פחות מהטנזני.

המצחיק הוא שזנזיבר האי מפותח בעיקר בעשרות מטרים הבודדים של רצועת החוף וככל שנתקדם לפנים האי נגלה שממה. מה שאומר, שאין כמו תיירות לפתח מקום. בזנזיבר התאכסנו ב"לאנגי לאנגי" והתיידדנו מאוד עם בעל המקום, סלע (sele) בחור מדליק שמגדיר את עצמו כמוסלמי טרופי שאוהב ישראלים עד מאוד. הימים העמוסים בצלילות, כדורעף ושיזוף אגרסיבי, ואפילו מטקות שליאור ונטלי, מכרים חדשים שלנו הביאו עימם מהארץ, קונחו בארוחות מעולות במלון, זו המסעדה הכי טובה באי, גם על פי לונלי פלנט, ושיחות על תוך הלילה עם סלע.

לסיכום, אני ממליץ בחום על ספארי בטנזניה ונופש בזנזיבר. יותר מזה, אני ממליץ על אותו המסלול בדיוק, על עזרון (Hezron) המדריך שידע למצוא במרחבים את כל שחפצו עינינו הסקרניות. כבדיחה, שאלנו אותו אם הוא יוכל למצוא עבורנו ארבע פילים על עץ והתשובה החייכנית שלו הייתה: "תלוי עד כמה הכוכב שלכם מאיר היום". איש נעים ונחמד שעשה את המקסימום כדי להעביר את שהותנו על הצד הטוב ביותר. בזנזיבר, על ה"לאנגי לאנגי" הביתי והחמים. לכל המעוניין, אשמח להעביר את הפרטים. אני יודע כי החופשה שלנו הייתה כה מוצלחת, גם בזכותם.

כיוון שאי אפשר לסיים פוסט כזה בלי כמה תמונות, אז צירפתי כמה תמונות, שאני אוהב במיוחד, להנאתכם.