שחר אדום- סין

שם, בתוך התמונה, היא שוכבת מכוסה בשמיכה קלה הכרוכה סביבה כחלוק רחצה. האצבע קלה על הסיגריה. היא נושפת ענן עשן שמסתיר חצי חיוך. ראיתי אותה אחרי כמה שנים ועדיין היה לה את אותו החיוך. היא קראה בשמי ממרחק – כמה פסיעות ממני או אולי כברת דרך שלמה. דמיינתי שהיא נרגשת מנוכחותי. זכרתי איך קוראים לה, רק את שמה הפרטי. אני לא חושב שידעתי מעולם את שם משפחתה. היא נראתה טוב מאוד. טוב יותר ממה שזכרתי. מיד, מהפחד, שלפתי יד מוטבעת בזהב אדום. "אני נשוי", אמרתי. היא השפילה מבט וראיתי כיצד חיוכה ואישוניה נהפכים לכדי מסך של עמימות. היא פלטה כמה מילות נימוסין והמתינה בתוך השטח המת של השיחה שאין לה לאן להתקדם. לא זוכר איך נפרדנו, אולי כמו בפעם הראשונה, פשוט קמתי והלכתי.

השבילים הישנים ששבים להתגלות, אולי מפתים יותר, מוכרים יותר והרגליים מעצמן יכולות לצעוד בהם. בערב זיכרון משל עצמי, ישבתי בפאב עם בוריק ושתינו לכבוד כל התמונות בארכיון. אחרי שעה קלה, כבר היינו שיכורים כהוגן. שם, בתוך עצמי, אני מרגיש בטוח לצעוד.