שחר אדום- סין

באמת שניסיתי. ישבתי מול מסך הטלוויזה וצפיתי בסרט בסבלנות עד אין קץ. ובעיקר ציפיתי לאיזו אמירה נוקבת מבעד לצבעי השחור לבן של הסרט, תרתי משמע, אך לא ראיתי כלום פרט לעליבות החיים. כאילו זה לא מספיק, כדי להעצים את תחושת הריק הגדול ליהקו לדמות הראשית שחקנית חסרת צוואר שדומה יותר לפרימאט מאשר לבן אדם. עכשיו באמת, גם אם ננסה להימנע משיפוט מקדים. כאשר אנו רואים נערה, אם אפשר לקרוא לה כך, מכוערת. מאוד. מאוד. שכישרון המשחק שלה נובע ממלמול מתחת לשפה העליונה. תצרפו לזה עלילה טלנובלית שמכניסה את כל הדברים הטובים: אונס, אלימות במשפחה, איידס, אבטלה, קצבת סעד, אנלפביתיות, שוב אונס. אה, כן.. גם ילדה מונגולואידית שקוראים בצורה משעשעת "מנגו". תערבבו את כל זה יחד ותקבלו נזיד חזיר שומני ודביק שנתקע בגרון ומשם יורד ישר לירכיים. תשאלו את השחקנית הראשית. היא בטח יודעת על מה אני מדבר.

שני פרסי אוסקר, מאות אלפי ביקורות נלהבות ואישתי מנסים לומר לי שאני טועה. מבחינתי, יש ריאליזם ויש רדידות רגשנית במסווה של ריאליזם. אם כוכבי הסרט היו לבנים, האם הסרט היה מצליח כפי שהצליח? במידה ואופרה וינפרי – זו שמחלקת מכוניות חינם – לא הייתה נותנת רוח גבית לסרט, האם הקהל היה מגיע בכלל לראות את הסרט? בקיצור, אלו שאלות ששאלתי את עצמי והתשובות היו לי ברורות מאליהן. אני מאמין שהרגשנות המרובה מדי בסרט, מסחטת דמעות, אם תרצו, העיבה על שיפוטם של האנשים.

לפני כמה זמן צפיתי בסרט "האציקו – סיפורו של כלב". לא אשקר לכם. בכיתי כמעט לאורך כל הסרט וכשלא בכיתי או ניגבתי את הדמעות בחושך, צחקתי מכל הלב. גם במקרה זה הבמאי החליט ללחוץ ולמחוץ את הצופים כמו לימון בשל. ההבדל הוא שב"האציקו" זה היה יעיל יותר.  במקרה של פרשס, חשתי את נסיון הלחיצה של הבמאי ופשוט זזתי הצידה.

ראינו כל כך הרבה סרטים המאירים את הצד האפל של החיים, סרטים שמצביעים על מגזר מסוים וקשיי הקיום שלו. באופן כללי, כבר ראינו מסכנות בפריים טיים. אז מה שונה יום מיומיים?