בית חבד של יום שישי בעיר עסקים בחו"ל, אינו בית חבד של מטיילים בתאילנד או קטמנדו, זהו בית לעסקנים יהודים, לרב רעשנים וארוגנטים בעקבות יכולתם העסקית (הלא) המוטלת בספק. הרב ואישתו, זוג צעיר ונעים הליכות שבא לשליחות קודש בסין ולהם שני ילדים מקסימים, משתדלים במלוא כוחם לטעת תחושה של בית במקום שאינו בית. אני מעריך זאת ונוטה לבקר אותם מספר פעמים בחודש. אתמול, לאחר סעודת השבת, כטעות שלעולם חוזרת, נפתח דיון, איך לא, בסוגיית קיומה של האלוהות.
הפעם נתקלתי באיש עסקים מפולפל שטען כי חזר בתשובה. מאוחר יותר גיליתי שהוא נולד למשפחה דתית מסורתית, יוצאת שואה, ושמר על אורח חיים דתי כל חייו. מבחינתו, ההתחזקות שלו הינה חזרה בתשובה.
"אתה מאמין באלוקים או לא?" שאל אותי.
"נראה לי שכן…" אמרתי ובאתי לסייג
"או מצויין, מכאן אנחנו מסכימים ואין מקום ללכת אחורה בדיון." אמר. רטוריקה מצוינת, יש לפרגן.
"כן, אך לא נתת לי לסיים את המשפט."
"אוקי, תמשיך"
"אני רוצה להאמין באלוהים, משום שאם הוא אינו קיים, מר גורלו של האדם. היה יותר קל להעביר את המעמסה של החיים למישהו חזק ובלתי מנוצח כמו האלוהים."
"אז אתה מבולבל."
"לא מבולבל. העניין הוא שלרוב נושא קיום האלוהות שעבורך הוא אולי שאלה יומית, אינו מטריד את מנוחתי יתר על המידה. אם אני דן בכך לשם הדיון, אז מבחינה אנושית, הייתי רוצה שיהיה אלוהים. שאלת הקיום בין אם הוא קיים או לא, אינה ניתנת להוכחה ולפיכך ניתנה לך האמונה."
"מה פתאום. יש את הוכחת מעמד הר סיני. שני מיליון עדים ראו את משה יורד עם לוחות האבן."
"אה.." אמרתי.
"אתה מבין שאתה מנסה להסתמך בטיעון שלך על מסמך היסטורי שאינו קביל בעיני יותר מכל ספר היסטוריה פרשני אחר?"
"כל מי שנכח שם רשום בספרים. הסיפורים עברו מפה לאוזן וכך ניתן לאתר בעצם בחיפוש לאחור, כמו בבית התפוצות, את המשפחות שהיו במעמד הר סיני." אמר
"את המשחק "טלפון שבור" מכיר?" שאלתי
"כן, בטח."
"אז זה בדיוק אותו הדבר. מישהו אמר למישהו "א" בתחילת הדרך, ובסוף הדרך שמענו "ת". ויותר מזה, יש את המסה הפילוסופית של האנס יונס – 'מושג האלוהים אחר אושוויץ'. אני אומר לך את הרעיון הבסיסי ונראה אם אתה יכול להפריך את הטענות הללו." אמרתי.
"אלוהים הוא אל רחום בעל אוריינטציה חיובית כלפי עמו. נכון?"
"כן", הנהן.
"אם כך יש שלוש סיבות לקיומה של השואה: אחת, אלוהים אינו בעל אוריינטציה חיובית ואינו אל רחום וחנון. שתיים, האלוהים לא יכול היה למנוע את השואה משום שהוא חסר כוח. שלוש, אין אלוהים."
"אתה יודע מה? יש משהו בטיעון השני. טוענים שהאלוהים הוא הפניות, כלומר שהאדם חוטא חטאים ועובר עבירות, אז כוחו של האלוהים נרפה והוא אינו מסוגל לעזור, ואילו כאשר האנשים צדיקים כוחו גדל."
"אז איפה זה שם אותנו? שוב אנחנו חוזרים לנושא האמונה. אתן לך דוגמא, אם מחר אניח מול הרכב הזה, הצבעתי על רכב חונה בצד הדרך, תפוח ואתפלל. כך יום ועוד יום. בסופו של דבר, יצטרפו אלי עוד אנשים. אחרי כמה זמן ארשום את שמי בזהב על זגוגית החלון. אנשים ימשיכו להצטרף. עוד מאה שנים, אחרי מותי, סיפורים יתחילו לצוץ איך עליתי לשמיים עם המכונית בענן של אש ועשן. והופ.." מחאתי כף, "הומצאה לה דת". הרב ושני אנשים נוספים שהצטרפו לשיחה החלו לגחך. אולי משום שהאמת מצחיקה.
"יש כבר סיפור כזה. מוחמד והאיסלאם." אמר לי. כמה דקות קודם לכן, אמר שהאיסלם והיהדות סוגדים לאותו אל.
"אז מה ההבדל?" התעקשתי.
הוא ניסה הכל. מטיעונים בנויים, וחצאי טיעונים במסורת מחזירי בתשובה, פנייה לשלילת האדם שנמצא מולו. יאמר לזכותו שהוא לא הפסיק לדבר במשך שעתיים פלוס. כבר חשתי מעט לא נעים. החדרתי כמה משפטי התגוננות, כי בניגוד אליו, לא היה לי רצון לשנות את דעותיו רק להגן על שלי. אחרי כמה משפטים כמו "הרפורמים הם לא דתיים", "בלי דת האמת, הילדים שלך יתבוללו", "ותראה את העץ הזה – מי ברא אותו?" עצרתי את השיחה.
"אני חייב לומר שאתה מעייף אותי" אמרתי.
"אני?!" התפלא בהבעה של ילדי שכולו טלית שכולה תכלת.
"כן, הסוגיה של הדת מושתתת על אמונה. זה ברור לך וזה ברור לי. ואתה ממשיך בשצף קצף, כאילו מאורגן, על למה צריך להאמין. עכשיו, אני מאוד מעריך את דרך החיים שלך שיש לה המון הגבלות וחוקים בשם הקודש. אני לא רוצה לחיות כך."
"אבל יש תכלית לכל דבר ומתישהו השאלות הללו יתחילו לנגוס בך." זרק משפט פולני לאויר. הוא באמת שורש למשפחה פולנית.
"אני את השאלות והתשובות הקיומיות שלי מוצא בזוגיות." אמרתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: