שחר אדום- סין

כל חיינו בנויים על מערכת מורכבת של הנחות יסוד. אנו הולכים לישון בלילה, לאחר בוא החשיכה, ומצפים להיות מוקפים בקומנו באור היום. האקסיומות הן מסד חיינו. תפיסות בסיס התומכות בשדרת גורדי השחקים שאנו מקימים במהלך שנות חיים. כבר בזמן שאנו צועדים את צעדינו הראשונים, ההורים ובני המשפחה מסבירים לנו כי "זה חם", "אסור" ו"ומותר", "אם לא תאכל, אז יבוא שוטר". מוחנו המתפתח מציב לעצמו גבולות וגדל בהתאם לגבולות החדשים - המותרים. ההפרדה הזו מאפשרת לנו לחיות בחירות מוסרית בתוך התחום "הנורמלי" של החברה.

אך מה קורה כשפתאום מישהו יקר לך חוצה את הקווים? מה קורה כשמוציאים את אבן הבסיס של אמונתך? האם ניתן לשכתב מחדש תפיסות קיימות? בתקשורת אנו שומעים חדשות לבקרים על ההוא שגנב מיליונים, ההיא שזנתה, וזה שברח. תמיד מכריהם שהתראיינו לכלי התקשורת יאמרו: "זה לא מתאים לו. כולנו בהלם ולא מאמינים שהוא יכול היה לעשות את זה". בזמן שכל הסביבה קושרת להם כתרים ומפתיעה את עצמה כל פעם מחדש, אנו ממשיכים להיות עדים לעובדה הברורה: הסטטיסטיקה לא משקרת. כלומר, אחוז הגירושים הגבוה מגיע מהיכן שהוא. אחוז הנשים המוכות והנאנסות לא פוחת, רציחות, גניבות ושאר חטאים ממשיכים להערם בשולי החיים.

קשה לי לשרטט את האופי של האדם שמועד לפורענות. למען האמת, כל אדם בשעת צרה או מצוקה יכול לפעול שלא משיקול דעת כמה שנדמה באותה עת, כפיתרון הטוב ביותר. קחו למשל את אירופה של מלחמת העולם השנייה. בני האדם נעים כעדר או יותר נכון לומר, עדר בני האדם נע כמקשה אחת. אם מישהו מאט את הקצב או יוצא מתוך הקבוצה, העדר ממשיך ללכת. זה לא שאין סטייה בעולם, אלא שהעולם ממשיך לצעוד ומותיר את כל מה שחורג מהנורמה, וחשוב לציין כי לא תמיד הנורמה היא הנכונה, ללקק את פצעיו מחוץ למעגל.

כתפיסה, כל עוד לא נתפסת בקלקלתך, אז אתה עדיין שייך. אך כאשר יוצא המרצע מן השק, אין לסביבה ברירה אלא להוקיע את ה"זר" מקירבה. רואים זאת באנשים שפשעו או פנו כנגד רצון המשפחה ונותקו לאלתר מחבל התבור המשפחתי.מצד שני, לעדר יש זיכרון קצר ורצון לגדול, כך שגם סוררים ניתן לקבל חזרה לקבוצה במידה והביעו חרטה. את החרטה עליהם לגבות בהלכה למעשה. פושע שחזר למוטב, אדם שהודה בטעותו וביקש מחילה.  

לסיכום נחזור להתחלה, האקסיומיות שבצורה כה טבעית, אנו נשענים עליהן בטיעונים ובאמונות, עלולות להשתנות במרחק של מעשה אחד. כלומר, מרבית התשתית האמונתית של חיינו מבוססת על פרגמטיות וארעיות, ואני שואל: "מה יקרה אם מחר השמש לא תזרח?".