שחר אדום- סין

כן, כן, זה אני. אין לי מושג ירוק בן כמה אני בתמונה. אני רק יכול לשער שאני בין הגילאים שש לתשע. הצוקים הנישאים מאחור, הם צוקי סידני עלי בהרצליה הקרויים ע"ש המסגד הניצב בראשם. במשך שנים, אמי ואני נהגנו לקחת את קו האוטובוס "29" מכפר סבא אל הים (פתאום, הבזיקה בי המחשבה שמצחיק שלוקחים אוטובוס ולא נוסעים בו). מבקשים מהנהג לעצור תחנה אחת לפני חוף השרון, כי שם צריך לשלם כניסה, ויורדים בירידה הארוכה והסלולה אל החול החם של רצועת החוף. לעיתים, כשרצינו להתפנק, צעדנו כל הדרך דרומה לחוף השרון כדי לקנח את הבילוי בגלידת "אריה". אגב, הגלידריה פעילה והעובדים החביבים מוכנים תמיד למכור לך שני טעמים בכדור אחד.

עד היום, אחד השירים שאימי אוהבת במיוחד הוא "בדרך אל הים" של "משינה". אולי כי זה מזכיר לה תקופה. הסדין הכתום הפרחוני הזה זכור לי היטב, ואיכשהו מעלה בי אסוציאציה חזקה של שנת צהרים מיוזעת ונעימה, אפילו תיק הספורט הכחול. בתוכו, אני מנחש, זרוקים באי סדר קופסאות פירות ואולי איזה כריך שמן ומעוך של גבינה לבנה עם נגיעה של סחוג. אני מביט באמי מצלמת אותי ועיניי אדומות מהמלח של הים התיכון. יכולתי לבלות שעות במים. מעניין אם אימי ידעה כבר בזמן שלחצה על כפתור המצלמה שהיא מצלמת זיכרון.