שחר אדום- סין

מישהו אמר לי פעם שחמש השנים הראשונות בזוגיות הן ירח הדבש. חרף העובדה שזה היה משפט סמול טוק שכזה. המילים נותרו בי. חשבתי על זה קצת וניסיתי לפענח מדוע דווקא חמש השנים הראשונות, או לצורך העניין, השנים הראשונות הן הבון טון של חיי הנישואין ולאחר מכן, ישנה דעיכה כזו או אחרת.

הדבר הראשון שקפץ לי לראש הוא נושא הילדים. למעשה, הם כמו משקולות קטנות המחוברות לקרסול ונגררות איתך לאורך כל הדרך. ממש כמו בקריקטורות של אסירי עבודות הפרך הלבושים בחליפות המפוספסות שחור ולבן. אם נחשב את תקופת ההיכרות טרום הנישואין כשנתיים. נוסיף לכך, עוד כשנתיים עד שחיידק הילדים מתחיל לעבוד ואת תקופת ההריון עצמה. הגענו למסקנה כי חמש השנים הראשונות, זו בעצם התקופה עד בואו של הילד הראשון.

חיזוק לטיעון הזה קיבלתי מחבר לעבודה, אב לשני ילדים, שאמר לי: "השיערות הלבנות זה רק מהשנים האחרונות, מהילדים. ההזדקנות מתחילה ביום שהילד הראשון נולד." אמנם, הוא אמר את זה בחיוך, אך השיער לא היה לבן פחות.

בואו נצא מנקודת ההנחה שעדיין אין ילדים בקשר. חמש שנים זה די והותר זמן להכיר אחד את השניה מלפני ומלפנים. יש לשער שהשיעמום הוא חלק מהסיבה למלאי המצומצם של עצי ההסקה במדורת הקשר. יתרה מזאת, שמעתי לא פעם על זוגות שהחליטו להביא ילד לעולם כדי לפלפל את היחסים. הם קראו לזה: "לעבור שלב". תוסיפו לזה חרדות על כסף, משכנתא ושאלות על "איך לגמור את החודש". מה קיבלתם? ברדק שלם.

אז מה עושים? אמא שלי תמיד נוהגת לומר בחיוך ש"מחרבנים ומכסים". ראשית, לא מביאים ילד, אם לא מוכנים. ילד זה לא משכנתא שאפשר לפרוע טרם זמנה, אם זכיתם בלוטו. האחריות היא רבה עד מאוד. כן, שמעתי את כל האמירות החמודות על "האושר שהוא מסב בבוקר כשהוא קם ומחייך אליך", ו"שיהיה לך כזה, אז תראה". אני מסכים עם הכל. אבל יש לי שאלה אחת. מה קורה אם אתם רוצים לטוס היום לחודש לטיול באפריקה, סתם כי עוד לא עשיתם את זה? "אה, אז את זה אי-אפשר", תאמרו בפה חשוק. משפט ששמעתי באיזשהו מקום וממאן לעזוב אותי אומר כי: "ילדים מפצים אותך על הכל, פרט לעובדה כי יש לך ילדים".

שלא תבינו לא נכון, אין מוכן ממני לתפקיד ההורה. דווקא מהמקום בו אני מבין לחלוטין את הנטל ואת כובד האחריות, אני בוחר למשוך עוד קצת, ממש קצת, את התקופה הזו. עם המשפט הראשון של הפוסט, אני בכלל לא מסכים. החמש שנים של האחד, יכול להיות עשרה חודשים של האחר. תסתכלו רגע על סטטיסטיקת הגירושים ותבינו. אין באמת גבול לזמן האהבה. פרפרי ההתאהבות מתפוגגים להם די מהר, במחקר שקראתי בנושא, הזמן הממוצע לתחושה הפיזית של ההתאהבות היה 18 חודשים, ומה אז?

אז מה עושים? הזוגיות היא הבסיס להכל. זוגיות בריאה וחזקה תעניק לילדים שלכם כלים להמשך הדרך. זוגיות זו ריצה למרחקים ארוכים. צריך לעצור מדי פעם ולבדוק שהכל בסדר. לדעת להתרענן, לחדש ולהפתיע. להתרחק מעט בזמנים צפופים. ואולי הכי חשוב, לדעת לפייס ולהתפייס כשצריך. אם כשאתה לבד, אז אתה רק אגו. בזוגיות, אתה מפנה מקום לאגו של האחר. בהורות, אני רק מעריך, שניכם מפנים את האגו שלכם עבור הסופר-אגו שנכנס בסערה. זהו תהליך ארוך וצריך להיות מוכנים לו.

אני אוהב את אישתי. במוצהר, בריש גלי ובחדרי חדרים. אני אעשה הכל כדי לשמור על החום שאנו מפיקים אחד מהשני ועבור השני. אני אוהב אותה כתפיסת חיים. אני אוהב אותה כמו שאני אוהב את עצמי, כמו את הבבואה שלי. וכמו שאני יודע שמחר בבוקר, אני לא אפרד לשלום מהבבואה שלי בראי, כי קמתי קצת על העוקם, כך אני יודע שהיא שלי, לא משנה מה. כשהתפיסה הזו עומדת מול עיניי, אני יודע כי ירח הדבש ימשך כל עוד נרצה בכך, והילדים יוכלו באחד הימים להשתלב מצוין בקן שאנו בנינו כזוג.  

*** ומי שרוצה לדעת מהי אהבה בעיניי, מוזמן להמשיך לקרוא פה.