היום קיבלתי אימייל מאשתי בו היא מבקשת ממני לכתוב משהו קטן ופסטורלי, כי הרבה זמן לא כתבתי. למי שאינו יודע, אשתי תמיד צודקת, כך מתברר. אז שינסתי אצבעות, מתחתי גידים והופה פתחתי את קובץ הוורד הלבן.
אמש, אחרי המקלחת, בזמן שהתכרבלנו מתחת לשמיכה ומעל למזרון החשמלי, בעודי מביט באישתי משננת חומר לימודי (סטודנטית תואר שני בפתוחה – צריך להוריד את הכובע), שיננתי אני את מתאר פניה.
"מה?" היא שואלת מבלי להביט בי
"מה? מה?" השבתי.
"מה אתה מסתכל ככה?"
"איך ככה?"
"ככה"
"סתם. חשבתי לעצמי שאת בחורה איכותית מאוד ושאני בר מזל."
זה כבר התחיל לעניין אותה והיא הניחה את הספר בצד.
"מה זאת אומרת איכותית? איזה איכויות יש בי?" שאלה בהזמנה.
זה מה שקורה כשאתם אומרים לבחורה משפט מחמיא, היא רוצה את כל הפיסקה.
"אהממ. את אינטליגנטית מאוד. אני מעריך את היכולת שלך לשבת בסוף יום עבודה מתיש ללמוד עוד כמה שעות. את צנועה מאוד. אנשים בקליבר שלך, היו מסתובבים כל היום עם שלט חוצות על החזה להאדיר את עצמם. איכשהו תמיד יש לך כוח לקפל כביסה (זו תכונה שאי אפשר לזלזל בה), תמיד את מביטה לאנשים בגובה העיניים."
הפסקתי כדי לראות את התגובה שלה ועיניה התרחבו בשאלה: "האם יש עוד?"
"וכמובן שאת יפה עד מאוד. איכות גימור מהגבוהות בשוק." קרצתי לה.
היא צחקה והשעינה את ראשה על חזי. יובב גנב גרביים מגולגלות מערימת הכביסה שבסלון והתיישב במרווח שבין רגלינו המשוכלות.
"תבי'נשיקה." אני אומר. וכששפתיה נוגעות בשלי, אני מוסיף: "ותכבי את האור, מחר יום חדש."
מה שלא אמרתי, הוא שהיא דוגמא ומופת עבורי לאיך אנשים צריכים להתנהג. תמיד פונה לכולם בדרך ארץ ונותנת מכל הלב – גם שזה לחלוטין על חשבונה. בתוך כל סיפור ההצלחה הזה שלה, יש גרגירון נסתר של חוסר בטחון שהופך אותה למדהימה ושבירה בו זמנית. הלוואי והייתי יכול לסגל לעצמי צניעות ורוך כמו שלה. זו איכות שאי אפשר שלא להתאהב בה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: