שחר אדום- סין

"תכירי, זה בעלי. אני רוצה שתטפלי בו יפה מאוד." אומרת הדר לשיננית החייכנית ומציגה אותי.

"אין בעיה" היא משיבה בנימוס.

קבענו תור לשיננית זה אחר זו. היא יצאה מחדר הטיפול ואני נכנסתי אליו. בזמן ששכבתי לאחור וסגרתי את עיניי כנגד הסינוור של הפנס מרובע הפנים שמעלי, שמעתי את פקידת הקבלה שואלת את הדר, האם אני אחיה, כי אנחנו פשוט מאוד דומים.

"לא, זה בעלי." היא עונה ומחייכת. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו שומעים את הטענה הזו.

מכשירים מתכתיים מבקרים ברווחים שבין שיניי. צינור שאיבה נשען בעצלות על קצה פי ומרעיש. קיסמי מתכת מפותלים חודרים ויוצאים, מקיזים דם ומנקים חניכיים. חנית קטנה מגרדת את שיניי, מסירה אבנית ורובד חיידקים. מברשת מסתובבת מברישה את שיניי בטעמי תות.

בתוך כל הההתעסקות הזו, אני רק חושב עד כמה אני אוהב שהדר קוראת לי בעלי. זה תמיד מרגיש לי נכון.

לא ציינתי השנה את יום האהבה בצורה מיוחדת. יומיים מאוחר יותר, נפלה עלי ההבנה כי גם ביקור אצל שיננית יכול להיות חגיגת אהבה.