יובב מתיישב לי על בית החזה ומלקק לי את האף.
"זוז", אני מגרגר לעברו.
הוא נכנס מתחת לשמיכה ונעלם לעוד עשר דקות, עד שהשעון המעורר מנדנד שוב. יובב משרבב את ראשו החוצה ומתיישב לי שוב, איך לא, על בית החזה ומלקק לי את האף.
"נו, יובב, בחייאת דינק, אין לך איזו עצם ללעוס?" הוא נשכב לארצה, כך שהחלק התחתון של לסתו חוסם לי את הפה. הוא יודע שככה, מה לעשות צריך לנשום, אני חייב לזוז. אני מזיז את ראשי והוא אחרי כמו צל.
"טוב, טוב. אני קם. איזה נודניק." אני מתרומם לישיבה והוא רץ במהירות לסלון וחוזר עם זוג גרביים מגולגל כמנחה לאל הבקרים הטובים.
"חבל שלהכין קפה אתה לא יודע", אני פונה אליו. הוא מסיט את עיניו ממני לכיוון הדלת, כי אולי לא הבנתי שהוא לא בדיוק מתרגש מדקויות בשעות הללו והוא בסך הכל רוצה החוצה.
"טוב, טוב, יש לך יותר עקשנות מפרווה." אני צועד לשירותים, מכין לי מברשת שיניים ומטיל את מימי תוך כדי צחצוח – זה צריך להיות חלק ממבחני הקבלה לסיירת מטכל – וחושב על כלום. יובב מביט בי מבעד לדלת הפתוחה.
"הלו... קצת פרטיות, אם לא איכפת לך." אני מלעלע מתוך הצחצוח. הוא זז לאחור בזמן שסגרתי עליו את הדלת.
כמה דקות לאחר מכן, אני צועד בתחתוני בוקסר בסלון, מרים את הג'ינס ממשענת הכסא ונזרק לתוכו ברישול. יובב רק מרחרח את קצות המכנסיים וכבר קופץ בהתרגשות. הוא יודע שזה אחד השלבים של הטקס. מחדר הארונות, אני שולף חולצה, שהדר, הבובה הזו, כבר סידרה לפי צבעים. חבל שאני עושה את זו בעיניים סגורות למחצה. ממגירת הגרביים, אני מוציא כדור שחור עם כיתוב צבעוני. את הנעליים שנותרו ליד השולחן, אני לוקח איתי ומתיישב על הספה.
יובב הספיק כבר להביא את כל הבובות והמשחקים שלו לסלון ולנסות לגנוב לי את הגרביים.
"לא, זה של אבא! עזוב." אני מזיז אותו הצידה.
טוב, מה עוד? עונד טבעת ושעון. נכנס למטבח, מכין קפה מהיר ונותן לאדים החמימים ללטף את זיפי הבוקר שלי. יובב מסתובב סביב רגלי כחורפן ומדי פעם משחרר נביחה קטנטנה כאומרת: "נו, למה אתה מחכה, אתה כבר מוכן."
בצעדים מתמתחים, אני פונה לדלת הבית. יובב כבר ממתין לי שם, מרחרח את האויר שנכנס מהחריר שבין המשקוף לדלת. אני פותח אותה לכדי סדק ומוודא שהמפתח נמצא ברשותי, חסר לי רק להיתקע מחוץ לבית רגע לפני ההליכה למשרד. יובב כבר הספיק לרוץ קומה אחת למטה במדרגות ולחזור מיד לשריקתי ולהמתין ליד המעלית.
הוא תולה בי עיני הכפתור המדהימות שלו ומחייך.
"מה?" אני שואל
הוא נעמד על שתי רגליו הקטנטנות וחותר באויר ברגליו הקדמיות, ככה הוא נוהג שהוא רוצה משהו.
"אוקי, הבנתי אותך, אבל בזהירות על הקפה" אני מכופף מעט את ברכיי, מרחיק את ידי הימנית הצידה וקורא לו: "בוא". הוא מזנק על ברכיי ודוחף את עצמו לחיבוק בגובה החזה שלי. הוא מתיישב על ידי השמאלית, מלקק ומרחרח לכמה שניות עד שדלת המעלית נפתחת שוב. אז גופו מתקשח מעט והוא רוצה לרדת. אפשר להבין אותו, יש לו עולם שלם לגלות. אני מוריד אותו למטה ותוך שניות בודדות, הוא רץ כמו ענן לבן על הדשא הירוק.
איזה יום יפה היום, אני אומר לעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: