שחר אדום- סין

כבר כמה ימים שאני משתעשע ברעיון של מזרח תיכון פתוח לרווחה. אירופה לבנטינית. לקחת את הרכב ולעלות על אוטוסטרדת השלום שתוביל אותי לשבוע צלילות בעקבה ובסיני, אפשר גם לקפוץ לפירמידות. לאחר מכן, נסיעה לסוריה לטיול קצר במצודת חאלב ומשם לבית הכנסת הגדול. לנופף לשלום למוכרי הדיסקית ולרוכלים בדוכני האוכל שיביטו בי בחיוך בזמן שיגישו לי מטעמים מקומיים. אולי איזה שלט קטן בעברית שאומר "פה מכינים את החומוס הכי טוב באחריות!!", לאחר מכן, לארגן מפגש משפחות בגולן עם לבנונים וירדנים שהחליטו לטבול בכנרת יחד עם הילדים. משום מה, בחלום הזה אין שפה שלטת, רק שפת גוף חיובית ופתוחה.

ואז ג'וליאנו מר נרצח ביריות. טיל קורנט פגע באוטובוס הסעות. שני פלסטינים נהרגו בפעילות צה"ל. הרי הבעיה לא טמונה במעברי הגבולות הפיזיים. גם היום, אם ארצה, אוכל לנסוע למצרים או לירדן. האם אני רוצה? זו כבר שאלה אחרת. אנשים לא יכולים לקום בבוקר ולמוסס גבולות תרבותיים, חששות קמאיים שאומרים לי שאין אמונה בערבים כאומה. מהיכרותי האישית, דווקא מי שגדל איתם במדינות המקור, במדינות צפון אפריקה, מעיד כי אסור לתת להם כוח. כמובן, לא שכחנו את הרצח באיתמר ואת הפיגוע בירושלים. ולמען האמת, אני בואדי ערה לא צועד בלב שלם.

נניח שנצליח להגיע לפשרה כלשהי. האם אפשר לדמיין זוגות ישראלים הולכים יד ביד ומתגפפים בחן בציבור ליד מסגד בלבנון? ברור לנו שלא. המדינות הערביות הן מוסלמיות אורתודוכסיות, ולא כמו בארץ שמלינים על כפייה דתית ונוסעים לנשנש קצת שרימפסים בהרצליה פיתוח על הים. פונדמנטליזם אמיתי. כאפיות ורעלות. מה שאומר שגם אם יקבלו אותנו כפרטנר לשלום, תמיד יביטו בנו כפרוצים ומשחיתי מוסר.

עכשיו אנחנו מגיעים לבעיה החריפה ביותר והיא ערביי ישראל. כל פעם שאני חושב על הנושא הזה, אני חש שאני אוחז חרב פיפיות חדה להחריד. הם בעלי תעודת זהות כחולה ויש להם זכויות כמו לך, אומרת לי היונה, ואז החייל שבי ששירת באיזור ג'נין יודע כמה מחבלים נכנסו לישראל דרך איזור ואדי ערה, דרך בעלי תעודות הזהות הכחולות. זה לא באמת אשמתם של ערבי ישראל. אני יכול להבין אותם. את בעיית הזהות העצמית והשיוך החברתי. זה קצת מזכיר את תקופת טרום האמנסיפציה באירופה. בפועל, על הנייר, מגיעות להן אותן זכויות, אבל אני מתקשה להאמין שיצליחו להקדים ישראלי יהודי בעל קו"ח שוות ערך לאותו תפקיד. ואם אכן יתבצע שינוי אקוטי כדוגמת האמנסיפציה בארץ, אחת מתופעות הלוואי של אותו השינוי היא אובדן הזהות. האם הערבים מוכנים לאבד את זהותם כערבים ולחיות כישראלים לכל דבר? יותר מזה, האם הישראלים בנויים ורוצים לקבל את הערבים כחלק אינטגרלי אמיתי מהישראליות?

הדואליות הזו שבין רצון להשתלב כחלק אמיתי מהמזרח התיכון ומצד שני, יצר בלתי נשלט למחוק את עזה אחרי כל אירוע טרור. האם לבנות תשתית כנה לחיים משותפים או לגלח את רצועת עזה במחי עשרות 9-D.  

בסרט "אל תתעסקו עם הזוהאן" שעסק בצורה פארודית אך נוקבת בשאלת הסכסוך המתמשך, הייתה סצינה שזכורה לי יותר מכל. ברשותכם, אני אתאר אותה באופן חופשי מהזיכרון. היא מסכמת היטב את המלכוד בו אנחנו נמצאים.

סצינה - הישראלים והערבים, שלאורך כל הסרט נראים כמו אחים אבודים, מתאגדים יחד ומתחילים לדבר.

ערבי: "כל העולם שונא אותנו."

ישראלי: "גם אותנו כל העולם שונא"

ערבי: "למה?"

ישראלי: "כי כולם חושבים שאנחנו ערבים."