שחר אדום- סין

ואז המוות בא. כמו תנשמת בליל. שקט ומפעים. הוא נכנס דרך החלון והתיישב על ברזלי המיטה בבית החולים. במקום חרמש, טפרים מכונסים. הוא הביט בעיניו של סבא. שניהם לא התיקו את מבטם. קצת מוזר להביט כך על תנשמת. ועוד כל כך לבנה. הוא חשב שהוא יבוא בברדס שחור וילווה את עצמו בקולות מחרידים. דווקא הוא בא כמו מלאך, סבא חשב. כשמקבלים את רעיון המוות, אז ממלאך המוות נותר רק מלאך. רק מקור שחור ומבע קצת מצחיק. מביט ולא מביט. אולי גם לו קשה להביט לך בעיניים בזמן הזה. התנשמת פרשה את כנפיה ובמשק כנפיים אחד התקדמה לעבר ראשו. טפריה הילכו בעדינות על כתפו. כמו עפרונות חדים, זה הרגיש. התנשמת רכנה לכיוון אוזנו. היא לחשה משהו.

"זה הזמן ללכת. הכל יהיה בסדר." אמרה

"זה לא יכאב, נכון?" שאל

"בכלל לא. אתה תרגיש קצת קל ואנחנו נעלה למעלה."

"טוב, אני מוכן".

התנשמת נעמדה על בית החזה שלו וסימנה לו בהינד ראש. כמה רבת רושם שהיא. מנוצה ומבהיקה. הוא חש גירוד קל כשהיא העמיקה אחיזתה בבגדיו.

היא החלה לנפנף בכנפיה ולהתרומם. לאט, לאט, היא גדלה והוא קטן. כמו גוזל עדין הוא היה בתוך אחיזתה הרכה. הם עפו יחדיו לשמיים. לתוך הליל. בשקט.

בחדר סבא הביט בכולם וחייך חיוך זעיר. הוא לא אמר הרבה. אחיזתו רפתה ועיניו נותרו פתוחות כשנשמתו הצטרפה למחול הנשמות.