שחר אדום- סין

תזרוק את הקוביות. אני אומר לעצמי. תקווה שיצא שש-שש. תנער טוב טוב ותבקש אנא בכוח. אתה חייב את הדאבל הזה. תצמיד שתי ידיים ותנשוף אויר חם. ברוך אתה אדון הקוביות והמספרים, רחום חנון ובעל השפעה על כל אטום בעולם, אני מבקש פה בקשה קטנה ולא מוגזמת. דאבל שש-שש. אני יודע שאתה יכול לתת לי את זה. העיניים נעצמות. זו ממש תפילה. במקום מניין, זוג. במקום לוחות הברית, לוח משחק. אך התפילה בעינה.

טוב, זה הכל או כלום. זורק את קוביות הפלסטיק הקטנות בכוח בסיבוב מצד ימין לשמאל על לוח העץ. הן מסתובבות ומסתובבות. אחת מאטה את סיבובה ומראה לי פאה חשופה, אחד עצוב כמו נחש שתום עין, אבל רגע, נותר בה כוח לעוד סיבוב קטן ובדחיקה זעירה מספר שש מתגלה במלוא הדרו. הקוביה השניה ממשיכה להסתובב במהירות. שום כוח לא פועל עליה. כמו רקדנית על צירה. מקרקשת על העץ במין קול דמוי נשיפה. זה רק נדמה לי או שהיא לוחשת, שש,שש,שש, שש....

בסוף הקוביה נעצרת על צדה. אני עוצם את עיני ולאט פותח אותן לכדי חריץ. מסיט את וילון עפעפי. מסתכל לאט על הקוביה. שש. ממש כמו שביקשתי. שש-שש. דאבל. אני סוגר שני בתים. הלחץ יורד מהחזה. זהו. המשחק שלי.