הפאב המקומי חגג אתמול שנתיים של קיום. פאב די קטן ושכונתי. לא משהו "פנסי", בר מרובע עשוי מעץ, אלכוהול די מחורבן, שני מסכי טלוויזיה שפתוחים כמעט תמיד על ערוץ הספורט, כמה תמונות של הח'ברה המקומיים – כולל שלי ושל הדר עם פאה פורימית, להקת בית פיליפינית – הם נמצאים כמעט בכל מקום באסיה, הם מבוקשים מאוד בזכות העדר המבטא האסייתי שלהם והאנגלית הטובה– ששרה את אותם שירים שוב ושוב. מישהו אמר הוטל קליפורניה ושאקירה?
אני חייב לומר שלא ידעתי שיש כל כך הרבה אנשים פה. כולם יצאו משגרת העבודה לטובת ערב של אלכוהול ורצון להתערבב מעט. אספסוף של גרים: ערבים, טורקים, כורדים, הודים, אפריקאים, רוסיים, קולומביאנים, ספרדי, אוסטרלי, פיני וכמובן, קבוצה לא קטנה של ישראלים. כולם משיקים כוסות ובקבוקי בירה ברעש גדול. להפתעתי הרבה מאוד, החליטו הבעלים של הפאב להעמיד על הבר שתי חשפניות מקומיות שניענעו את ישבנן להנאתם הצופים. ממש הגירסה הסינית של "חופשיות על הבר". שולחן הסנוקר הוסב לשולחן רולטה וכל המקום היה צפוף צפוף.
אחרי ההלם הראשוני, מפגש בסדר שכזה עוד לא היה פה, פתאום מתחוור לי שאת רוב האנשים אני דווקא כן מכיר. חלקם אומרים שלום במנוד ראש, מקצתם באים לחיבוק ולחיצת יד. מיקרוקוסמוס בפאב בעיר שכוחת אל במרכז סין. כולם מתאחדים סביב שחרור קיטור והלחץ היומיומי במקום היחיד שנותן להם את זה – הפאב שזה עתה חגג יומולדת.
בשלב מסוים, כשהחשפניות עלו לסיבוב שני, כשהאנשים איבדו את הספירה על סיבובי האלכוהול שלהם, ובחור הודי חביב ניסה להשקות אותי באלכוהול לא מזוהה, אספתי את עצמי והלכתי הבייתה. תוך כדי נסיעה במונית, חשבתי לעצמי כי זה מצחיק איך שמקום הוא סך האנשים שבו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
