בסוף השבוע הלכתי לבקר זוג חברים. יש להם ילדה מתוקה בת שמונה חודשים. אני יכול לספר לכם איך היה לי הביקור ועל החומוס המעולה שהכנתי ועל נושאי השיחה שעלו, אבל מעל הכל, אני זוכר רק את הפסקול.
אם מתעלמים מהעובדה שיש להעסיק את הילדה כל שניה, לראות לאן היא זוחלת, לבדוק למה היא בוכה, למה שקט פתאום, האם היא רוצה לאכול, האם צריך להחליף לה וכיו"ב, כמעט ואפשר לנהל שיחה נורמלית. ההורים בצורה טבעית כבר מנהלים את כל פעולות החיים תוך כדי התעלמות מהחיים. חיים בהילוך שני ועושים הכל, כמו שמתפעלים את העגלה שקנו בארץ בזיל הזול, ביד אחת.
חזרתי אחרי כמה שעות הבייתה והייתי מותש. כל שרציתי זה לישון. נשכבתי על הספה ויובב התכרבל עלי ונרדמתי לשעתיים. קצת הזכיר לי את התחושה של נהיגה מיד לאחר קבלת הרשיון. הגוף כה מרוכז בנהיגה, עד שהייתי יורד מהרכב, הרגשתי כאילו סיימתי אימון מפרך. התעוררתי כשיובב מלקק את ידי ומשפר את מיקומו בבית החזה שלי ונהניתי עד מאוד מהשקט. לפתע הבנתי שמה שקשה לי כל כך במפגשים הללו אינו השיחה על קקי פיפי או העייפות והתשישות שבעיני ההורים, האמא יותר, יש לציין. היא העידה שהיא לוקה בטפשת היריון שהזיכרון שלה החזיר את עצמו לאפסנאות וכל התפקוד שלה קשור בעיקר להפרשות הילדה. הקושי נובע מהרעש הבלתי פוסק, כמו טרטור מנוע, של הילדה. היא בוכה כל כמה דקות, נרגעת ומצחקקת, מעלה את הטונים לצריחות שמבהילות עטלפים, מייללת, מג'ברשת, רוצה על הידיים, בוכה וחוזר חלילה. אחרי כשעה, החבר הלך להרדים את הילדה. הוא חזר מהמשימה בהצלחה והצלחנו לנהל שיחה שלמה במשך רבע שעה.
אמא: "טוב, היא קמה. אתה הולך להביא אותה?"
אבא: "כן"
אני: "מה קמה? הרדמת אותה לפני חמש דקות, לא?"
אבאמא: "היא דווקא ישנה יופי"
האמא חוזרת כשהילדה בזרועותיה הלומת שינה ומבט אנרגטי ומלחיץ בעיניה. מכאן היא ממשיכה בייצור רעשים סדרתי. חבל שהסוללה של הטלפון שלי לא מחזיקה ככה, הטענה של עשר דקות ויכולת לנהל שיחה במשך שעות. אמאל'ה, זה לא נגמר...
איך לעזאזל עושים את זה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
