שחר אדום- סין

יש לנו מנקה במשרד. שגם באה לנקות לנו את הבית פעמיים בשבוע. טוב, אולי לנקות זו מילה חזקה מדי. בואו ונאמר שהיא שוטפת כלים ומרטיבה את הרצפה. בסך הכל, כשאני חוזר הבייתה אחרי שהיא ניקתה יש אווירה של נקי. כל הסינים קוראים לה "דודה". אני קורא לה "סקיני" בגלל שבפעם הראשונה שראיתי אותה היא באה לנקות את המשרד במכנסי "סקיני". השם הוא גם קריצה לרזון שלה. היא נראית צעירה מכפי גילה. איש לא היה נותן לה 48 שנות חיים. כשאני אומר לה את זה, היא צוחקת ואומרת שהיא כבר דודה זקנה והילדה הגדולה שלה בת 26. יש לה חריצים בפנים שמסגירים שהיא עברה כמה דברים בחיים. תמיד כשהיא רואה אותי, היא צוחקת. מדי פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו בצורה אקראית בשיחת קפה. היא מנקה את השיש בזמן שאני מוזג לעצמי קפה.

היום נכנסתי למטבח וראיתי אותה אוחזת בספל גדול בידה הדקיקה והחזקה.

"תראה קובי, אני שותה קפה." היא מראה לי את תכולת הכוס ומחייכת. לרוב הסינים מתמידים בשתיית תה ירוק או חליטות למיניהן.

"יפה לך. עוד מעט תהפכי לישראלית"  

"זה כבר השני שלי. זה טעים לי מאוד"

אני מספר לה שאמא שלי התקשרה היום ואיכשהו השיחה מתגלגלת לאבא שלי.

"לא ראיתי אותו כבר שלוש שנים. אישתו השנייה נפטרה לפני חודש", אני אומר.

"ג'ין דה...?" (באמת – בסינית) עונה לי מופתעת

"זה לא טוב, אתה יודע. אתה צריך ללכת לראות אותו."

"יודע שאני צריך, אבל אני לא רוצה. אין את הזה... את יודעת.." אני אומר ומצמיד ומרחיק את שתי האצבעות המורות שלי.

"כן, אני מבינה." היא מנידה בראשה ומצקצקת בלשונה בו בזמן.

"אני לא יכול לדבר איתו. אין לי על מה. מגיל שנה הוא לא בבית."

היא חוככת בדעתה ומוסיפה לאחר מחשבה,

"אתה לא צריך לדבר איתו. הוא רק צריך לראות אותך. זה מספיק. תלך אליו."

כל גופי מנסה להתנגד לרעיון, אבל טיבה של אמת הוא שהיא לא ניתנת להתנגדות אמיתית. היא תמיד מוצאת לה איזה סדק לצאת ממנו.   

ביני ולבין עצמי, אני כבר החלטתי שאני לא חוזר לשם. זה בית משוגעים עם קבלות. אבל אולי עכשיו, אחרי שאישתו נפטרה, זה יהיה אחרת. הייתה להם השפעה שלילית והרסנית אחד על השנייה שהוציאה משניהם את הרע בתפארתו.

רק המחשבה להיכנס לבית אחד שמחולק בקיר גבס וגבולות נפשיים. בצד אחד, אבא שלי מסוגר בתוך עצמו כמו כספת שמזמן שכחה את מנגנון הפתיחה ובצד השני, שלוש הבנות שלו, שתיים מתוכן משותקות מוחין שעצם קיומן היום הוא בגדר נס ואחות גדולה, אנורקסית, אולי לשעבר, שנשואה לבחור שכל ייחודו שהוא העשירי מבין 14 אחים. יש להם ילד שאין לי מושג בן כמה הוא. מבחינתי, אי אפשר לבקר רק צד אחד. זו עסקת חבילה. האמת, שאני לא צריך את זה. הם צריכים יותר. בטרם הפסקתי לבוא לביקורים, גם אז חשתי שאני מגיע לביקורי ראווה שמטרתם נדבנות מנטלית. עובר מחדר-בית לסלון-בית, מצל צילו של דמות, שבעולם אחר, הייתה אמורה לשמש כאב לחדר אירוח שכל כולו הצלקות שהוא הותיר במשפחה החדשה שלו.

בשלב מסוים, הודעתי להדר, לעצמי ולעולם שאני לא צריך את הגיבנת הזו. אתמול, אמא שלי אמרה לי שהיא ראתה אותו כשהיא הגיעה לאזכרה. היא מספרת לי שהוא אמר שזה לא יפה שאני לא מתקשר. אז אמר. כמה אבסורד במשפט אחד. מעבר לעובדה שהוא לא יוצא מביתו, אין לו קו טלפון או נייד, הוא לא יזם שום קשר איתי בעשר שנים האחרונות. כמה צביעות, ממתי איכפת לו ממשהו. רציתי לכתוב "זולת עצמו", אבל אני יודע שגם את עצמו הוא לא אוהב. אם הוא יכול היה להתפוגג באויר ולהעלם בפוף אחד מהיר, הוא היה עושה את זה. הדבר הכי קרוב לזה היה להסתגר בעצמו עד כלות. אז אתמול הוא התעורר בגיל 64, ערירי וגלמוד ונזכר בבכורו מנישואים ראשונים שגר בסין, דווקא זה שאין לו כוח לשחק את המשחק של הקורבן והמקרבן איתו. מנגד, יש לו שלוש בנות, חתן ונכד שרק מתחננים לקבל קצת יחס חם, גם אם זה מוגש בצורה של איש בודד ולא שפוי. תאמינו לי, אלוהים באמת נותן אגוזים למי שאין שיניים.