"אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה - בוז יבוזו לו"
מתוך שיר השירים.
האם באמת ותמים אדם מוכן לתת
מעצמו כדי להאדיר ולחזק את האדם השני שמולו. האם אנחנו באמת מסוגלים לשכב על הגדר
על מנת שמישהו יעבור אותה ללא פגע. האם ישנה מציאות כזו של רצון להעניק לזולת עד
כדי ביטול עצמי מתוך אהבה. אני מאמין שכן. לרוב, הנתינה הזו מתקשרת בעיקר להורות,
ולו רק מפאת קשר הדם. אני חושב שהתשובה היא כי גם באהבה בין בני זוג יש את העוצמה
הזו. נתינה לשם קבלה. ישנו מעגל אבסורדי המזין את עצמו – ככל שאתה נותן יותר, כך
אתה מקבל יותר.
בחיים, כמו בחיים, תוכנית
הבניה ששרטטנו, יפה אך ורק על הנייר. רק כשהתוכניות יוצאות מן הכוח אל הפועל, אז ניתן
לראות את התוצאות הסופיות. אנחנו באים רכים וירוקי שורש לעולם. לאט, לאט אנחנו
מתחספסים ומקשיחים גזע וקליפה. הרצון לאהוב כמו בסרטים, נשחק על ידי המציאות
היומיומית והטבע האנושי שתמיד רוצה קצת אחרת.
יש לי אישה מדהימה. רבת פעלים.
נסיכה בין נערות חצר. יפה עד כדי בכי. אני חושב עליה הרבה. היא מעסיקה את מחשבותיי
גם כשהיא איתי בחדר. אחת המחשבות המהותיות היא עד כמה אני מוכן לתת. התשובה שלי אינה
מספרית. אני רק יודע כי אני לא יכול לדמיין בוקר בלעדיה. לא יכול לחשוב על שיחות
חולין עם אדם אחר, ובשביל להותיר את המצב הקיים, אני מוכן לתת המון, עד אינספור. זוהי
תשובתי.
בקבלת השבת שרנו את שיר
השירים. טרם התחלנו והעברית כבר גורמת לי לעונג שבת. כמה יפה אפשר לתאר את הקשר
שבין האדם לאלוהים, בין האדם ואישתו. כל פעם שאני שומע את המשפט הכתוב למעלה - "אם
ייתן איש את כל הון ביתו באהבה - בוז יבוזו לו" – משהו נצבט בי. אני יודע שזו
לא הפרשנות המקובלת, אבל תמיד יש לי תחושה שאם תראה לעולם כי אתה מאוהב עד מעל
האוזניים, אז בוז יבוזו לך. יש אווירה שכזאת הגורסת שאהבה היא מוערכת יתר על המידה,
שהיא נועדה לילדים קטנים שעוד לא מבינים את החיים. לעיתים נדמה שאנשים כל כך מצפים
להתאכזב, עד כדי כך שהם אפילו לא מתחילים את הצעד הראשון באמונה מלאה.
האדם באופיו הוא יצור פגום. הטוב
בא עם הרע, והרע בא עם הטוב. כמעט ואי אפשר להפריד בין השניים. היפה הוא שהפגימות
הזו הופכת אותנו ליפים יותר. יצירת אומנות עם טעם לפגם. הרי השלמות היא אידאה. חלום
שאנו שואפים אליו, אך לא באמת רוצים להגיע אליו. אנשים משתנים כל הזמן. בינם לבין
עצמם, וגם בתוך ההקשר של מערכות יחסים. כשפגשתי את הדר, טבעתי בתוך הכחול של
עיניה. לא עניין אותי כלום. היום בתוך החשקים הללו מתערבבים פחדים קיומים של
פרנסה, הורות, הגשמה עצמית ויכולת שימור הקשר באיכות כזו לאורך זמן.
היום, הדר ואני חוגגים ארבע
שנות נישואין. הזמן חלף ביעף. לא מספיקים לעכל את האירועים וכבר מסמנים V רביעי על לוח השנה
הזוגי שלנו. על שומר המסך שלי במחשב ישנה תמונה של הדר מהטיול. התמונה צולמה רגע
אחרי שהיא נחתה מקפיצת הבנג'י. היא מחייכת חיוך רחב, וריד כחלחל פועם במצחה, מזרים
אדרנלין לכל חלק בגוף. שערה סתור מעט ועגיל הגבה שלה נוצץ בשמש. אני מביט בתמונה
ונושם אותה, את הדר, דרך הזיכרון לתוך ריאותיי. טובע שוב לתוך עיניה. אני מוכן לתת
הכל.
הדרי שלי, אני מאחל לנו עוד
הרבה שנים טובות ומצחיקות, מלאות בריאות, אושר וחלומות מוגשמים וגם כמה שלא כדי
שנוכל לשאוף תמיד קדימה.
אוהב מאוד,
קובי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
