"הבריות מזהים את עצמם בסחורות ובמוצרים שלהם: הם מוצאים את 'הנשמה היתרה' שלהם במכוניתם, במערכת הסטריאופונית שלהם, בקוטג' הדו-מפלסי שלהם, בציוד-המטבח החדיש שלהם".
מרקוזה, הרברט, "האדם החד מימדי".
הרבה שאלות עולות בי כשאני קורא על גלי המחאה המציפים את ארצנו. לאן המחאה הזו מכוונת? מאיפה יבוא עוד כסף? האם אנחנו טקסט פוליטי? אנשים ישנים באוהלים ומדברים על זה. מרגיש כמו הפנינג מתמשך. סוג של אטרקציה בחופש הגדול. אולי אפילו יש אפליקציה באייפון על ריכוזי אוהלים בת"א שאפשר לבוא ולהתארח. מחאה שאין בה קושי אמיתי, משמע שהיא אינה מחאה.
מי זוכר שפעם, עוד בטרם הייתי בש"ש, היו חבורה שקראו לה הפנתרים השחורים שגולדה חשבה שהם לא נחמדים. הם יצאו להפגנות, נלחמו על כבוד וכן, גם על פרנסה. באחת המחרוזות של זוהר ארגוב הוא שר "הלכתי ללשכת העבודה, שאלו אותי מאיפה אתה, אמרתי להם ממרוקו, אמרו אתה תלך מפה". זה לא שאני פותח דיון על הקיפוח העדתי. בזמנו היה מגזר שנפגע וניסה להלחם על זכויותיו. היום נראה שכולם מסכימים שיש פגיעה בכולם. עכשיו, אני שואל את עצמי במידה והיו מעלים לכל המפגינים את השכר הנטו בעשרות אחוזים, האם הם עדיין היו יוצאים למחאה? כנראה שלא. זו לא מחאה כי הגענו לצוק העיתים, זה מחאה על כך שאנחנו בתוך הכרם ואוטוטו נגמרים לנו כל הענבים.
העניין הוא שהיום אנשים מתלוננים שהם לא גומרים את החודש עם משכורות נטו לאדם של מעל 10 בחודש. זה קצת תמוה. אם תבקשו ממני ממש יפה, אני בטוח שאני יכול גם להוציא 50 אלף נקי לחודש. האנשים מדברים רק על ההוצאות ועל חוסר היכולת לקנות בית. האם קניית בית היא אבן דרך בהגדרתך כישראלי, כאיש ממוצע, כאיש אמיד? האם כל תושב ישראל זכאי וצריך לקנות בית?
השכירות גבוהה מאוד. נכון! השכירות גבוהה מאוד בדיזנגוף ובצפון הישן. לא כל תושבי ישראלים הינם תל אביבים ומי שכן, לא חייב לגור על החוף של "מציצים". כל מטרופולין, אם אפשר לקרוא לתל אביב כך, נחשב כמרכז האיזור ועל כן המחירים בשמיים. קחו לדוגמא את ניו יורק, הונג קונג, פריז, האם אתם חושבים שכל אזרח מחזיק בדירה או באפשרות לרכוש אחת?
אמא שלי גידלה ארבעה ילדים כאם חד הורית. אמנם בקשיים רבים, אבל היא הצליחה, ויש יאמרו שאפילו בהצלחה. היום כולם מוחים. על מה? על זה שהתפיסה הקפיטליסטית שכה נשאבנו לתוכה הכניסה אותנו לסחרור ובדיוק עכשיו גילינו שאנחנו לא בראש הפירמידה?
אני מסכים שיש התייקרות במשק ושחיקה בשכר. העניין הוא שהכסף שכולם מבקשים שצריך לבוא מאיפשהו. המדינה אינה גוף יצרני. היא צריכה להטיל מיסוי גבוה יותר על מנת להכניס כסף לקופת המדינה. כמובן שהכסף הנוסף לא יבוא מהמגזרים החלשים, קרי המיעוטים והדתיים, שחלק גדול מהתקציבים מופנה אליהם, ובצדק, יש להם הרבה יותר פיות להאכיל. במידה ומישהו כן ינסה לבטל את הסטטוס קוו מול הדתיים והערבים, אזי צפויה לנו תקופה של טלטלות רציניות יותר. אז תנחשו מי יסבול את נטל המיסוי?
אני שמח שישנה התעוררות. השאלה היא האם המניעים שלה ברורים ולאן היא תוביל. צריך להקים מרכזי מסחר ועבודה בפריפריות, לתת אפשרות לאנשים שרוצים לצאת מגוש דן והסביבה. הייתי שמח לו היו מקצצים בתקציב הבטחון ומעבירים את חלקו לתקציב בתי החולים ומוסדות סוציאליים. יש שאלות דמוגרפיות שיש לתת עליהן את הדין. יש לפרק את הריכוזיות במשק. כעשרים משפחות שמחזיקות כשמונים אחוז מהמשק. אולי כדאי להפנות אליהם את המס. יש להם מספיק שומן לחתוך ממנו. להגביל את ההשתלטות של משקיעים על שוק הנדל"ן. אני בטוח שיש לכם עוד הרבה הצעות ייעול.
לב העניין הוא שאין באמת עוני בארץ. יש עוני בורגני. לא ערכתי סקר בנושא, אבל אני מעריך של-99 אחוז מהאוכלוסיה יש קורת גג, כזו או אחרת, ומספיק בכדי להתקיים. המחאה הזו היא לא על קיום. המחאה הזו היא על איכות חיים. זו לא בושה לומר את זה. כן, מחירי הפעוטונים מופקעים, עלות המחייה הכללית מרקיעה שחקים ובכלל, מאוד קשה לחיות בארץ. אבל, ויש אבל גדול, ישראל ממוקמת בחמשת המדינות עם הכי הרבה סלולריים ביחס לאוכלוסיה. מעל 300 אלף מכוניות חדשות עלו השנה על הכביש. אין מישהו בלי כבלים ואינטרנט בבית. כל יום נחתמות עסקאות נדל"ן במיליוני ש"ח. חברים, זו לא צעקה ללחם. זו צעקה לשמנת. בתוך כל השעטנז הזה של מחאות וקריאות. רופאים ואימהות, נהגי מוניות ונדל"ן, יש משהו אמיתי מאוד. האמת הפשוטה היא שכולם רוצים עוד.
עריכה מאוחרת -
ידידה טובה שלי שלחה לי אימייל תגובה על הפוסט, שהוא בעצם המשך ישיר של דיון שלנו מאתמול. אני חושב שהיא מתמצתת היטב את רוח המחאה.
"אני רואה שהדיון שלנו מאתמול בבוקר עבר כמו שהוא לתוך הבלוג :)
אבל תסתכל במראה: נסעתם שניכם עד סין לכמה שנים בשביל, וזה לא בושה להגיד את זה, לא רק ההזדמנות המקצועית, אלה בשביל לחזור לכאן ולהצליח להתחיל (!!!!) לחיות בכבוד..
אולי זה ויכוח על איכות חיים, אבל מעבר לזה, זו זעקה על מתן הזדמנויות. אני , בגיל 29, יכולה לצאת ללמוד תואר שני רק כי בגיל 23 הייתי חכמה דיה לעבוד 12 שעות ביום ובלילה (7 ימים בשבוע) בשכר מינימום ולחסוך את הכסף הזה כל השנים.. האם אני מפונקת כי אני רוצה חופשה פעם בשנה? מגיע לי אחרי שאני עובדת כל כך קשה באמצע השבוע וזאת כדי לממן לא מעט דברים שאני לא בטוחה שמגיע להם... אתם בעצמכם אומרים שפה לא הייתם יכולים לחיות כמו שאתם חיים היום.. הזעקה הזו היא על חינוך ובריאות וכבוד לאנשים זקנים שמקבלים קצבה מגוחכת, היא זעקה על ערכים שנשכחו, על חייל שיושב בשבי כבר יותר מדי שנים, כי "האיום הבטחוני הוא כה גדול", כי מרב שהאיום הזה כל כך גדול כבר שנים שאין פה סדר יום חברתי, ונמאס לנו!לא אמרנו שצה"ל זה הצבא הכי חזק בעולם? אז אולי נסמוך עליו קצת ונתעסק במי שעליו הוא אמור להגן?
או שאולי כולנו נעבור לסין.. מה זה כבר 7 מיליון בתוך מיליארד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: