שחר אדום- סין

נחיתה רכה לתוך מסלול הגובל בים משני צדדיו. המטוס מקרקש מעט בזמן שהוא חוצה את ענני הערפל. ההתרגשות בעיצומה. טרמינל חדש מסעיר כמו מתנה בעטיפה, כמתאר גופה של אישה בשמלה הדוקה. מיד מתעוררת בי הסקרנות לגבי טיב המקום, האנשים והריח. לכל מקום יש את הריח שלו. לא סתם אומרים שריח זורק אותך חזרה למקומות בהם היית. למקאו יש ריח של שטרות חדשים ובשמים זולים של נשים יקרות. זה בדיוק המקום שרוצים להיות בו לחגוג מסיבת רווקים.

הרעיון עלה לפני כשבוע, כשאחד החברים הציע ללכת ולחגוג את מסיבת הרווקים המתממשת ובאה של ד' באי מקאו – לאס וגאס של אסיה. למזלנו, אנחנו ביחסי עבודה טובים עם בעל מפעל עשיר כקורח, שנוהג לפקוד את מקאו כמה פעמים בשנה ואפילו יש לו כמה אחוזים באחד מבתי הקזינו. הוא אמר שהוא יסגור לנו חדרים. רק תגיעו, אמר. קנינו כרטיסים ויצאנו לדרך.

נחתנו בלילה לתוך אורות הניאון המנצנצים של מלון הונציאן, שהוא גם מתהדר בתואר הקזינו הגדול בעולם. כבר בטרמינל הצלחנו להבין את הפערים בין המהמרים הגדולים לפשוטי העם. מונית ספיישל למלון שלנו עלתה 210 יורו, מונית רגילה כ-5 יורו ואוטובוס ממוזג עלה רק כשלושה שקלים. לאחר דיון זריז, עלינו על האוטובוס. לא הצלחנו להוריד את העיניים מהחלונות ואת החיוך מהשפתיים.

הגענו למלון, כבר בלובי הרגשנו כמו חבורה של נתמכי סעד. כמה עושר במקום אחד. התקשרנו לחבר והודענו לו שהגענו. הוא הגיע תוך שתי דקות והוביל אותנו לסוויטה מטורפת בקומה ה-19 שהשקיפה על כל האיזור. שלפנו מצלמות והתחלנו לצלם ולתעד. לא כל יום ישנים בכזה מקום. לכולנו זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפנו בכלל לרמות הגבוהות הללו של יוקרה. זה מתחיל במיטת העיסויים שנמצאת בחדר נפרד, ממשיך בבר הפרטי ומכונת האספרסו, מיטות ענק וסלון אירוח בגודל של דירת שלושה חדרים בתל אביב. אך יותר מהכל, זה הנוף. משקיף על הים ובתי המלון. היינו שיכורים בטרם שתינו אפילו כוסית אחת לנחמה.

כניסה לקזינו. עוברים דרך גלאי מתכות ושומר חמור סבר. עשרות שולחנות משחקים מפוזרים איים איים בכל מקום. נצנוצי מכונות המזל, סיבובי הרולטות בזוית העין, קריאות שמחה ואכזבה מתערבבים יחדיו. אני מתיישב על שולחן הבלק ג'ק. בד הלבד הירוק מזמין לנגיעה חטופה. מחיר כניסה הוא 20 יורו ליד. מעולם לא הימרתי. לא מאמין בזה. מצד שני, אנחנו במקאו, לא נפסיד כמה גרושים?

אם יש משהו שמפותח במקאו לפחות כמו ההימורים, זוהי בת הדודה הרחוקה שלו – הזנות. יש מכל הסוגים ומכל המינים. רוסיות, רומניות, ברזילאיות – בכל זאת, זו הייתה קולוניה פורטוגלית. צריך איזשהו חיבור למקום – אסיאתיות בכל הצבעים. רק תבחר ותשלם והיא שלך לדקות הבאות. זה מפותח ברמה כזו שאין באמת "סתם" בחורות באי. לכולן יש מחיר. זמן זה כסף. 

יש שם אנשים מפוצצים בכסף, בעיקר סינים, שזורקים ז'יטונים של 1000 יורו כאילו היו קליפות גרעינים. אפשר לזהות אותם מקילומטר. אנחנו קוראים להם קורבנות אופנה, כי כולם לובשים לואי ויטון מכף רגל ועד ראש. מבחינתם, הם לא באמת צריכים להיראות אופנתיים. הם רק רוצים להראות שהם לובשים בגדים שעולים כמו כמה משכורות חודשיות של אדם ממוצע. פגשתי שניים כאלה במעלית בזמן ששתי "זונות צמרת", כמו שפעם נהגו לומר, מלוות אותן. אחת מהן נראתה כמו ג'סיקה ראביט רק בגרסא האסייתית. חד פעמית. חזה שופע כלוא בתוך מחשוף נדיב. מאוד. מכנסון קצרצר וקעקוע שמתחיל בדיוק באזור שהג'ינס נפרם. שתיהן בחנו אותי ודיברו ביניהן. בהיתי באויר. זה נראה לי מנומס יותר מאשר לבהות לה ישר בחזה. לפתע, אני שומע אותה מדברת באנגלית.

"אתה יודע, היינו צריכות לעלות איתך לחדר." שתיהן מחייכות אלי. חייכתי ולא אמרתי כלום.

"אתה נמצא פה לבד?" המשיכה ושאלה.

"תודה. אני נשוי." אמרתי.

"שאלתי אותך אם אתה נמצא כאן לבד?" הטעימה. סקרתי לרגע את שתיהן. משהו משהו. באמת.

הרמתי את ידי ונקשתי באגודלי על הטבעת.

"נשוי..." אמרתי שוב.

"אה.." הן אמרו. זה לא שהן לא הבינו זאת קודם.

"אתה נוצרי?" שאלה אותי. כנראה שהיא ניסתה לבנות לעצמה איזו תמונה בראש.

"יהודי-ישראלי".

המעלית צפצפה והדלת נפתחה בקומה שלי.

יש הרבה קסם במקאו. בטח כשאתה נמצא בסוויטה בקומה ה-19 ומרבית ההוצאות על חשבון הברון. כדי להכניס גם קצת תרבות לסיפור, הלכתי להופעה "זאיה" של קרקס השמש, הנחשב לקרקס הטוב בעולם. יש להם מופעים קבועים בכמה מוקדים בעולם כשמופע הדגל שלהם הוא "או" בלאס וגאס. הגעתי כשעה לפני המופע והיו כמה כרטיסי קידום מכירות. ישבתי בגוש הקדמי, מרחק שורות בודדות מהבמה. המופע היה מדהים. סחט קריאות שמחה ועידוד מכל הקהל. מופעי טרפז, אקרובטיקה, אש וכל מה שאתם יכולים לדמיין ועוד. היה אפילו כדור פורח שטס באמצע האולם ורוכבי אופניים שרכבו כנגד כוח המשיכה.

איך אפשר לסכם חופשה שכזו? היה מיוחד ומעניין. הח'ברה לא השתגעו יותר מדי. הפסידו קצת כסף. הרי הבית תמיד מנצח. לשמחתי, יצאתי ברווח קטן של 200 דולר. שתינו קצת. רקדנו קצת. הספקתי להתאמן פעמיים בחדר הכושר של המלון שנראה טוב יותר מהרבה חדרי כושר "אמיתיים" שביקרתי בהם בעבר. טבלתי בבריכה מדי בוקר. טיילתי קצת בעיר שדומה מאוד להונג קונג. ראיתי הרבה בחורות יפות שרק גרמו לי להתגעגע לבטן ההריונית של אישתי. אכלתי את הסטייק היקר בחיי. יכולתי לקנות איתו לפחות עשרה אוהלי מחאה.

לסיכום, מקאו זה לא המקום שאתה רוצה לבוא "להתכלב". מקאו זה מקום של high rollers. אנשים שרוצים לבזבז את כספם ובענק. זוהי ממלכה של פיתויים במלונות שרק רואים בסרטים. כל שתבקש בהישג יד. כל עוד ותואיל לשלם את תג המחיר. לשמחתנו, הצלחנו לעלות על הגל ולדמות לכמה רגעים ספורים איך זה מרגיש באמת להיות חלק מהאלפיון העליון. היום, כמה ימים אחרי, חזרנו למציאות היומיומית שלנו בתחושה המזכירה מאוד את "שביזות יום א'" בצבא. חוזרים לשגרה כשעדיין בפה יש לנו את הטעם המתקתק של סוף השבוע.