שחר אדום- סין

יש מקומות שמגיעים אליהם דרך שבילי מילים. מקומות בהם הלב מתפתל כדי ליצור מקום. שביב של רעיון שנהפך למילים המתאגדות לפסקה. שם אני מרגיש בלי לומר. בכתיבה אני מביא קצת, רק קצה קרחון של רגש. המהות גדולה מדי מלהכיל או להיות מוכלת. אם אכתוב מה אני מרגיש כשהבטן של הדר זזה עם כל בעיטה, האם תבינו? את ההתרגשות הזו שרצה בורידים כמו סם משכר ומשחררת תקווה במתינות. טלאים, טלאים, אנחנו תופרים את החלומות שלנו. כלום לא מושלם והרי אמא אמרה לי שאני מושלם וכבר קצת שיבה מעטרת את זיפיי. תחושה של חילופי משמרות באה עלי. אין זמן להתאבל על נעורים. כל עשור הוא הנעורים של העשור שבא אחריו. הסתכלתי היום על עגלות למכירה. מעניין אם יש עגלות לאחסון של אגו. לשים את עצמי. מצד שני, אין יותר אגו מילד. מביט על הדר ויודע שעשינו זאת – הפחנו חיים.