שחר אדום- סין

אתמול רצתי 10,000 מטרים רק כדי לבדוק ששריר הירך שלי חזר למצבו הטבעי. הדו-ראשי ירכי שלי סבל ממתיחה די אכזרית כתוצאה מאימון קרב מגע. כבר כמה חודשים שכל כיפוף לכיוון ברך ימין גורר דמעות כאב. אז כן, מרחתי משחות סיניות, עשיתי מתיחות וחימום טוב לפני כל אימון, ועדיין השריר בשלו. אז החלטתי שמספיק עם הפינוקים הללו. מה שמתיחות לא עשו, ריצה ארוכה בטוח תצליח. שבוע שעבר התחלתי סרגל מאמץ מזורז. בריצה הראשונה רצתי 3 קילומטר שהרגישו לי כמו 30. יומיים לאחר מכן, רצתי כבר 4.5 די בקלות. אימון שלישי, כבר רצתי 6 קילומטר. אתמול החלטתי שזה הזמן לריצת 10. המצחיק הוא שהחלטתי שאני ארוץ את המרחק הזה בבוקר ומבחינתי כבר רצתי אותו בטרם הגעתי למכון. כל שעלי היה לעשות, זה רק לסיים את הפעולה בפועל. בלי מוזיקה, בלי הסחות דעת, רק אני, השריר ובקבוק מים של ליטר וחצי. לכל אחד יש טריקים משלו איך לקצר ריצה. שיטת ספירה מוזרה כזו או אחרת שגורמת לך לחוש שהזמן נע לטובתך. למשל, כשאני רץ 10 קילומטר, אז הקילומטרים הראשונים הם חימום עבורי. השלב הקשה מגיע בקילומטר ה-6. ברגע שאני רואה שהספרות מתחלפות לקילומטר השביעי, אני אומר לעצמי שזהו, זה כבר הסוף. מצחיק, אבל עובד. אחד הדברים הכי מציקים ביום אחרי ריצה ארוכה זה לעלות מדרגות. אפשר לשמוע את חריקת הברכיים עד הבניין הסמוך. פרט לכאבי ברכיים טיפוסיים בברך שמאל, הריצה עברה בקלות יחסית. מדי פעם שפכתי על עצמי מים מהבקבוק לצנן את המערכת. שרירי התאומים עדיין מתוחים ומכווצים מעט. כאב נעים שכזה. טוב להרגיש שהגוף חוזר לעצמו. זו תחושה מדהימה של התגברות.