שחר אדום- סין

כשחזרתי לארץ מברזיל, אחרי המפגש עם הדר, היא שלחה לי לכתובת הדואר האלקטרוני תמונה שלה מחזיקה גור כלבים שחור. עד שהתראינו, בכל רגע נתון שהיה לי, בין משמרות בעבודה, בין המקלחת לשינה, רצתי למחשב והבטתי בתמונה באדיקות, כמנסה לפענח איזשהו צופן נסתר. שיננתי כלומד למבחן כל תו ושקע בפניה.

אחרי כמה שנים, חיפשתי את התמונה וגיליתי ששרת הדואר מחק חלק גדול מהתכתבות הטיול שלי, כולל התמונה. המחשב המקרטע שהיה אצל אחי בחדר שבק חיים סופית ולקח איתו את התמונה לעולם הקבצים הבא. מאז כל פעם שאנו מגיעים לאחת מחברות הילדות של הדר, שצילמה את התמונה, אני מפציר בה לשלוח לי את התמונה. איכשהו זה מתמוסס והימים עוברים. בביקור האחרון בארץ התעקשתי עד מאוד והיא שלפה אלבום תמונות. אמיתי כזה שצריך להעביר עמודים ולהיזהר שהתמונות לא יפלו מכיסי הניילון. בשלב מסוים, היא מוציאה תמונה מהאלבום ומושיטה אותה לעברי.

"אתה מתכוון לזו?" היא שואלת בחיוך

אני מחזיק את התמונה בלי מילים לכמה שניות.

"כן..." אומר כחולם.

הדרי שוכבת על ספה כחולה שעליה מעויינים סגולים ומחזיקה את אותו הגור שהיום הוא כבר בן 9 ומעמדו הדרדר קשות לאחר בואם של הבכור והתאומות שבאו לאחר מכן. היא לבושה במכנסי אימון בצבע ורוד כהה הגדולים עליה במידה וסריג ורדרד הנושק לטבורה. שרשרת כסף עם תליון גדול של ענבר טבעי מונחת לה על עצם החזה, שערה סתור והיא מחייכת אור.

"זו לא התמונה הכי מחמיאה בעולם, אבל זה מה שיש לי פה." אמרה לי אז.

היום, אני יכול לראות למה היא התכוונה. זו בסך הכל סוג של תמונת בית שצולמה לשם תיעוד. בעידן הדיגיטלי, אולי, היא בכלל לא הייתה עוברת המרה לאלבום קשיח. אך עבורי, זה לא היה פחות ממושלם. מתודלק עד כאב בסמי אהבה, לא ראיתי מעבר לכחול של עיניה. עד היום, כשאני מביט בנערה הזו בתמונה, אני רואה אמת. חיוך שמפרק כל מטען כמו חבלן מקצועי. את הבסיס לחיוניות והקסם שיש באישה שלי. משם לפה, היא לא השתנתה בכלל.

אם תכופפו את ידי ותאמרו כי בכל זאת חלפו שמונה שנות חיים, אומר לכם רק שהיא יפתה עוד יותר והפכה להבטחה שאז רק הנצה בעיניה.