שחר אדום- סין

יש לי ילדה. אני אבא. היא בת 10 ימים היום. היא נולדה במשקל נושק לארבעה קילוגרמים. יש לה עיניים יפות וגדולות. היא דומה לאמא שלה. קוראים לה אריאל.

לא כתבתי לאחרונה. בלי שום סיבה מיוחדת. המוזה התעופפה לה ברוח ושכחה לשוב. במקום זאת, החסידה זכרה לבוא. היא הביאה לי מתנה. בובה קטנה. "בובייקה", כפי שאמא שלי מכנה אותה. היא כל כך יפה עד שאני מתגאה כל פעם מחדש לומר שהיא פרי חלציי. כן, היא גם לוחצת לי חזק את האצבעות והיא מסתכלת עלי קרוב קרוב. מגדילה אישונים לראות הכל. אני מדבר והיא לא עונה. זה בסדר. ברגע שהגנים של המשפחה של הדר יתעוררו, היא כנראה לא תפסיק לדבר וזה לא יפריע לי כלל. לשמוע אותה מג'ברשת על אה ודא ולהאזין לה כשהיא תשמיט אותיות ויחד נחפש אותן על הרצפה. כשהיא יצאה. ממש שניות ספורות אחרי. הסתכלתי על השפתיים שלה. היה לי מוזר לראות יצור כה קטן עם שפתיים כה מושלמות. היא גם שורטת את הפנים כשהיא רוצה לגעת. היא בוכה חמוד. לפעמים, אני מושך את הבכי שלה עוד קצת. להתענג עליו. לראות איך השפה שלה, כמו אימא שלה בדיוק, רוטטת לפני הבכי הגדול. סייסמוגרף של דמעות. אני אוהב אותה, בלי סיבה ממשית, רק כי היא שלי. הדרי יפה ומרגישה בטוב. היא מניקה את אריאל. זה מדהים בעיניי. החיבור הזה. כמו USB של מחשב. נכנס ומוריד את כל התכנים שהוא צריך ומתנתק. מקלחת ראשונה הייתה מצחיקה מאוד. נדמה לי שאריאל הרגישה שהיא חוזרת לרחם. היא אהבה את הרעיון. הידיים שלה נעו במים ואז עלו לכיוון האוזניים.

"תראי" אמרתי להדר

"רואים שהיא הילדה של אבא. היא שומרת פנים." צחקתי לעצמי ודמיינתי אותה בשיעורי הגנה עצמית. אני מניח שהדר דמיינה אותה בשיעורי בלט כשידיה מונפות לצדדים בפירואט.

אה כן, היא גבוהה. נולדה בגובה של 53 סנטימטרים והספיקה לצמוח בעוד סנטימטר השבוע.

אושר גדול להביט בה. עולם ומלואו בחיתול חד פעמי.

אעדכן בהמשך,

קובי