שחר אדום- סין

אתם מכירים את התמונה שנמצאת בראש הבלוג. זה יובב. הכלב המתוק והאהוב שלנו מזה כארבע שנים. לפני ששה ימים הוא הלך לאיבוד. נעלם בתוך השכונה. ממש מתחת לאף שלי. מפליא אותי שעוד לא כתבתי על זה. אולי משום שלא רציתי להפוך את החיסרון שלו לרשמי. יצאתי איתו לטיול ולקחתי איתי את המצלמה. בתקופה הזו יש כנס של ציפורי שיר. חשבתי לתומי שאולי אוכל לתפוס את אחד הזכרים מנפח חזה ושר מלוא המקור. בזמן שצילמתי, הוא יצא לסיבוב מתחת לרדאר. הוא חזר עם כל שריקה. בפעם הרביעית או החמישית, הוא כבר לא חזר. המשכתי לטייל. הרי זו לא הפעם הראשונה שהוא מאריך בצורה עצמאית את הטיול שלו. מנסה לבדוק אם אפשר להשתין על עץ יותר מפעם אחת מכל כיוון. אחרי כחצי שעה של קריאות ושריקות, הבנתי שזה רציני יותר. התקשרתי להדר ואמרתי לה שיש מצב שהוא הגיע לכיוון המשרד שנמצא כמה דקות הליכה מבניין המגורים שלנו. פגשתי אותה בכניסה למתחם. כלום. רק שריקות שפוגעות באוויר ונופלות על אוזניות סיניות. לא החלפנו מילים. מדי פעם חלפנו גוף על פני גוף. עיניים עלו וירדו במבוכה. חיפשנו אותו במשך שעות באותו היום. עד שתיים בלילה. בשלב מסוים, שחררנו את המטפלת ואני המשכתי מדי כמה זמן לצאת לסיבוב במקומות הקבועים. אולי בכל זאת, הוא התיישב לנוח באמצע הדרך וצריך איזו קריאת עידוד.

למחרת בדקתי במצלמות האבטחה. רציתי לוודא. סוף פתוח של סיפור, תמיד משאיר שבב של תקווה שיכול להסתובב לך בבטן כמו נעץ. אולי מישהו חטף לקח אותו. בסך הכל, זה כלב שנתפס בסין כסמל סטטוס. כל סיני שרואה אותו ישר שואל כמה הוא עלה. בסרט הוידאו ראיתי אותו פונה לכיוון הכניסה ונעלם. זה היה בדיוק בשעה 15:24. דקה לאחר מכן, רואים אותי פוסע באותו שביל גישה וקורא לו לבוא. אני מאמין כי בשלב הזה יובב שמע אותי והחליט שזה בסדר. שיש לו עוד קצת חבל. עוד כמה דקות לרחרח. לא חטיפה ולא שום דבר שאוכל להתקדם ממנו. ששה ימים עברו. מתוכם כמה ימים גשומים. מחשבותיי נודדות בין חיפוש כתמי דם על האספלט, לבין המחשבה שמישהו סוגר אותו בכלוב על מנת שלא יברח, או שאולי בכלל הפכו אותו לארנק פרווה המוצע למכירה באחד משווקי הדיסקית.

ארבע שנים שהכלב הזה איתנו. מתכרבל. אוהב. מגרגר בזמן משחק או כשנמאס לו מהשטויות שלנו. כלב עם המון פרווה ואופי. נשבר לנו הלב. הדבר היחיד שמאחה אותו חזרה הינו הידיעה שיש לנו את אריאל. את המשאבים שלנו אנו מפנים כלפיה. מבינים שבסך הכל, יש מישהי שזקוקה לנו והיא פה. אי אפשר לתת לה פחות מהכל. ההעלמות של יובב רק חידדה לי את הנקודה כי הכל יחסי בחיים. לא יודע כיצד זה היה עובר לפני שהפכנו להורים. ההתמודדות הייתה קשה עשרות מונים. כשאריאל צוחקת, אני שוכח לרגע שהוא נעלם. כשאני נכנס הבייתה והוא לא קופץ עלי, נצבט לי הלב. במבואה לבית, אני מרעיש יתר על המידה, לנסות ולבדוק אולי בכל זאת, הוא ישמע אותי ויבוא לקבל את פניי. הוא כלב חכם. אולי הוא בכלל החליט לנסות את מזלו בעולם הגדול. מחאה על כך שהבאנו לתוך הבית שלו יצור קטן וקירח שיגזול את מירב תשומת הלב שלנו. והסינים בכלל לא מבינים על מה המהומה. המטפלת שאלה אותי מדוע אני לא מביא כלב נוסף שנראה כמו יובב. המודעות שתליתי נתלשו מהעצים ורק סיכות המתכת נותרו בתוך קליפת הגזע. תזכורת לשלט על כלב שהלך לאיבוד.