שחר אדום- סין

לכל איש יש יום עצמאות ולכל איש יש יום זיכרון. לרוב הם קשורים בעבותות אחד לשני. ביום הזיכרון מוטבע בנו חותם של כאב, רגע לפני היכולת לצאת החוצה. איני מדבר כרגע ברמת הקולקטיב, אלא ברמה האישית. תמיד תזכרו את היום לפני אירוע חשוב ששחרר אתכם. כמה רגעים לפני המהפך. איך הזמן הופך לפתיתי שלג צחורים המתעופפים סביבכם ללא משמעות אמיתית. גם אחרי שנים, עוד תמשיכו לנסות ולפענח את סדר ההתרחשויות. בדומה למדינה שלנו שהוקמה בהבזק של החלטה. לא צריך יותר מזה. אמנם, תילי תילים של מאמרים נכתבו על אותה ההחלטה, אך אני כלל לא בטוח שהרציונאל הוא מה שהוביל אליה. לעיתים תכופות, הרגש מנצח אותנו. לטובה. יש דברים שאי אפשר לכמת אותם למספרים ולעובדות. לך תסביר ששנות גלות לא היית פה ובמאה שעברה, הובילו שיירות של בני עמנו לתוך תנורי ענק אחרי שגזלו מהם את נשימתם האחרונה. לא פלא שכולנו מחפשים מקום בטוח. בית. אי של שקט. ואז הגיעה הזדמנות שנלקחה בשתי ידיים. הפכנו מיהודים גלותיים, ליהודי שרירים, לישראלים.

גם לי היה אויב מבית. שנים נלחמתי בו כמו דון קישוט ותחנות הרוח. דברים נשברו, ואז נשברו שוב. בלי זמן להחלים. ואז נשברו שוב. רסיסים, רסיסים שננעצו לתוך רקמת חיינו. בערב אחד, לא שונה משאר הערבים אפופי עשן הסיגריות וחריקות החיים, כשישבתי מול מסך טלוויזיה שחור-לבן, זה קרה. הוא ניסה לייסר שוב בשוטים ועקרבים. פעם אחת יותר מדי. סיבוב אחד מהיר. מכה. צוואר. איש על רצפה. יום העצמאות שלי התחיל. זו הייתה רק תחילת הדרך, אבל איזו דרך מדהימה. שנים חלפו והאויב כבר אינו אויב ולעיתים קרובות, הוא זקוק לרחמיי. ועדיין אני זוכר את יום הזיכרון ואת יום העצמאות שלי. 

מה הוא יום העצמאות שלכם?