שחר אדום- סין

מחליף לאריאל את הפיג'מה לבגדי בוקר. מניח אותה בזהירות על השמיכה, שקיבלנו מקופת חולים "מאוחדת", שעל השטיח. היא מחייכת אלי. אני מחייך חזרה וצועד לכיוון חדר הארונות. הדר מחליפה בגדים. שוב.

"אני לא יודעת מה ללבוש", היא מתלוננת לרעש צעדיי.

"יש לי רעיון..." אני מודיע.

היא מסתכלת עלי וצוחקת.

"לא!" נוזפת בי וסוגרת עלי את הדלת של חדר הארונות.

אני פותח את הדלת שוב. גונב עוד הצצה.

"אל תשאיר את הילדה לבד וחוץ מזה, המטפלת מגיעה עוד רבע שעה, ואני צריכה להתארגן לעבודה."

אני מביט לעבר הסלון. אריאל מרימה את רגליה אל-על ומביטה באצבעות רגליה, שדומות להפליא לאצבעותיי שלי, זזות בתנועות ריקוד.

"הילדה בסדר גמור. המטפלת עוד לא הגיעה ואת נראית יופי." ולעצמי חשבתי שברבע שעה, אני יכול לרוץ כמעט 4 קילומטר.

"אני עדיין לא לבושה...."

"נו... זה בדיוק מה שאמרתי, את נראית יופי."

יש משהו בחיוך של אישה שיודעת שאוהבים אותה, שנמשכים אליה. היא מפזרת חיוכים של "יהיה בסדר",  ו"די, תמשיך". הנחתי לה לנפשה וחזרתי לאריאל.

כמה רגעים לאחר מכן, היא יוצאת "מוכנה" לעולם. עוד פעם היא עושה את זה. אני לא יכול יותר. נעלי עקב צבעוניות שחותמות ג'ינס צמוד וחולצה לבנה עם מפתח שמח. איך אפשר להתרכז בבית הזה. מה אני יכול לומר? בחרתי טוב.