שחר אדום- סין

באמצע הסרט, היא נעלמת לחדר. אני ממתין כמה דקות ואז מחליט ללכת לראות מה היא עושה. אולי נרדמה על המיטה. כשאני נכנס לחדר, אני רואה אותה יושבת כשסנטרה מונח על מעקה המיטה של אריאל. שתיהן לא זזות. אחת ישנה שנת ישרים והשניה בוהה.

"את בסדר?" אני שואל

היא לא עונה. דרך החשיכה, אני רואה שעיניה מעט בורקות.

"את עצובה בגלל יובב?" אני שואל.

היא מהנהנת. עם כל עלייה וירידה של ראשה, ליבי נסדק ליחידות מיקרוסקופיות. אריאל משמשת כמכשיר כיול.

הדר מגיעה למיטה שלה ומתחברת דרך מבט. הנשימות הקטנות, כמעט בלתי מורגשות, שמניעות את הגוף הקטן. מדי פעם תנועת גירוד מהירה או חיוך קטן שמתחמק מבעד למסך השינה.

אריאל נראית כה שלווה. לפתע חיוך מאיר את הליל. ואז שוב מרגוע. ושוב חיוך. כל זה תוך כדי שינה עמוקה.

אני לא יכול להתאפק ומתחיל לצחוק בקול.

"די, אתה תעיר אותה." הדר מהסה אותי.

אני ממשיך לצחוק בקול ואריאל בתגובה זעה באי נוחות. אני משתתק. בינתיים, אני מבחין שגם הדר צוחקת. היא מחלימה תוך כדי תנועה.

"אתה חייב לראות משהו." היא אומרת לי ומוציאה מגרונה קול גרגור שאהוב במיוחד על הקטנה.

אריאל מגיבה בשניות וחיוך גדול מתפשט על פניה. אני לא מאמין. הדר מגרגרת שוב. אריאל בתגובה מחייכת חיוך גדול יותר ממקודם.

"די, הדרי. זה צער בעלי חיים. בואי נעזוב אותה. היא צריכה לישון."

נהוג לומר שכשהילד מגיע, כבר אין מקום לכלבים בחיינו. על בשרנו, אני יכול לומר שאריאל באה והאירה את ביתנו באור נגוהות. אך באותה נשימה, הכרבול של יובב חסר מאוד. ילד לא מחליף כלב. כמו שכלב אינו יכול להחליף ילד. העוצמות שונות, אך האהבה ישנה. יותר משאני מתגעגע ליצור השעיר והמתוק הזה, כואב לי לראות את הדכדוך של הדר שמגיע כמו ענן ומסתיר את השמש לכמה רגעים. אמנם, זה רק לכמה רגעים והשמש גדולה עשרות מונים מהענן הזה הקטן, אך לדאבוני, למדנו שלעיתים דברים קטנים יוצרים צל גדול.