יש משהו במוש בן ארי שגורם לי לרצות לארוז תרמיל ולצאת לטיול. לא סתם טיול, אלא חיפוש עצמי. כל פעם שאני מאזין לו, עולה בי מנגינת הנדודים. חולם על דברים שחוויתי. מריץ זכרונות בראש. תחושות של שמחה, התרגשות, רוח מלטפת פנים בהליכה מדודה בשבילי הרים. בטרקים בדרום אמריקה, נהגתי לשמוע אותו במהלך ההליכות הארוכות. הוא סיפר לי סיפור והרגליים שלי זזו בתמורה לקולו. נעתי בשיער מתארך, עם תיק כבד על כתפיים מורגלות ועיניים בוערות. מהר להר, עיר לעיר, מסיפורי אהבהבים לאהבה אמיתית.
כשהדרכתי ב"אחרי" סיפרתי לחניכים "מור"קים" על דרום אמריקה. על הנופים, האנשים, האוכל. במשך שנתיים, הם הקשיבו והפנימו. היום הם מספרים לי דרך עמודי הפייסבוק והודעות הטקסט על מקומות שהם נמצאים בהם. אני מרגיש שאני קצת איתם. הם צועדים בעיר שגם אני צעדתי בה. אולי המדרכה לא שכחה את משקל גופי על המרצפת. אולי מוכרת התפוזים עוד זוכרת את הבחור הזה מאז.
לא להאמין שחלפו להן תשע שנים. התאדו להן כטיפות טל מול שמש מזרחית. נדמה כי תמיד כשאשמע את מוש ארצה להיות שם. טיילתי מאז לא מעט. יש הרבה יעדים בעולם. כל הטיולים היו מרתקים ומאתגרים. אבל הטיול הזה. הראשון. הייתה תחושה של חסינות לכל. ילדים שנמצאים פסע מהחיים הבוגרים מרשים לעצמם לפרוק הכל. הם מתחברים, מתפרקים, מתחברים שוב. כל זה מתרחש בתוך הנופים הכי יפים בעולם. הרים מושלגים, לגונות בצבעים, חופים של כדורעף וקפואירה.
קול של געגועים נשמע פה, ועדיין, אני לא בטוח שהייתי חוזר לשם היום. הרבה דברים השתנו מאז. אני די בטוח שלא אוכל לטייל באותו אופן היום. אבל אם אתם מכירים מישהו שהמציא מכונה שמחזירה אותנו לאחור בזמן, אז זה כבר נשמע מזמין יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: