שחר אדום- סין

מה אעשה כשאהיה גדול? כשהייתי קטן, ידעתי. היום אין לי תשובות. רק השאלות נערמות אחת על רעותה. פותר אחת ומתווספות לי שתיים למשוואה. לעיתים מרגיש שעד כה ניווטתי את חיי ובשלב מסוים, החיים הודיעו לי כי מפה ואילך, אני מעביר את המושכות אליהם. בגיל 16 כתבתי על מפית נייר תרחיש דמיוני לעשור הקרוב. דברים גשמיים שנראו לי בהישג יד ומחשבה. בכתב יד עגול ונרגש, שירבטתי מילים פשוטות. ידעתי שכל מילה היא יעד חובה. לא ביקשתי להגיע לירח. רציתי עבודה וקצת כסף. רציתי שירות קרבי שיוציא אותי סופית מהמקום שהייתי בו, רציתי עבודה נורמטיבית במוקד שירות, רציתי לטייל בעולם, ללמוד תקשורת (או ביולוגיה ימית) אבל יותר מכל, רציתי בית. כתבתי מילה והדגשתי אותה בקו תחתון – חתונה – כי אצלי זה היה שווה ערך לבית. איכשהו הסתדר לי ברצף המלים והכרונולוגיה שאהבה באה בצמידות לטיול, וחתונה מגיעה מיד לאחר מכן. לקחתי את העט ורשמתי ליד המילה מספר – 27. זה היה הגיל הכי רחוק שיכולתי לראות קדימה. הכל פעל לפי התוכנית, בואו נאמר שלפחות בקווים כלליים, עד המעבר לסין, ואז אנדרלמוסיה של תוכניות חדשות וישנות שהתמזגו יחדיו והחזירו אותי לשאלה המקורית – מה אעשה כשאהיה גדול?