שחר אדום- סין

היום יום הולדת, חגיגה נחמדת. 

עוד שנה חלפה לה במהירות. שנה של למידה, צמיחה והורות. שנה של התמזגות עם המציאות. שנה מלאת חוויות והתרגשויות חדשות. היום בבוקר המטפלת של אריאל קנתה לה נעליים חדשות. מתנה עבורי, היא אמרה. נעלנו לה את הנעליים והיא נעמדה כשהיא מחזיקה לי את הידיים. עזבתי את הידיים בציפייה שהיא תפול ברכות על הטוסיק הקטן שלה, אבל היא המשיכה לעמוד במשך כמה שניות ואז ירדה באיטיות. פעם ראשונה שהוא עומדת ללא עזרה. 

זו רק דוגמא אחת מיני רבות לאירועים שפקדו אותנו השנה. הורות מכניסה פרופורציות לחיים. עבודה, משלוחי סחורות, פגישות או לראות את הילדה הקטנה שלך מנופפת בידייה ונעמדת בכוחות עצמה? 

בדיוק ראיתי שהנושא החם עוסק בשלוש משאלות, ובכלל, מה אפשר לבקש. אתמול נסענו במונית חזרה הבייתה והסתכלתי על הדר ואריאל לידי. חייכתי לעצמי. רציתי ללטף את הדר, אבל החזקתי עוגה וקיבלתי הוראות מפורשות שלא לזוז. אז גם ליטפתי אותן בלב. חשבתי לעצמי כמה טוב לי. כמה אהובות הנשים שלי. עד כמה שאני בר מזל להיות אהוב בחזרה על ידן. המשאלות שלי גלומות בתוך המצב הזה. 

לא רציתי להשאיר את הבלוג שומם מדי. אז הפוסט הקצר הזה הוא בעיקר סנונית של דרישת שלום לחבריי הבלוגרים.

אעדכן בהמשך.

בברכת שנה טובה ומתוקה,

קובי