שלום לכולם,
אני מאמין שכל מי שפתח אמצעי תקשורת כלשהו בשבוע האחרון נתקל לפחות פעם אחת בדמותם המיוזעת, הצעקנית והעייפה של תושבי שדרות המקופחים. לא בכדי, משתמש אני בתיאורים אלו. תיאורים אלו מייצרים את הדרך בה ממסגרים את האדם המתגורר בשדרות. איש קטן ובכיין או בכינויו "היסטרי" לדידו של שמעון פרס.
ההתקפה המאסיבית של התקשורת על שדרות. הפכה אותה מעיר מופגזת הגורמת לתושבי תל אביב לכרכם את פניהם בזמן החדשות, ולומר כמה הם מסכנים. לעיר שהמאיסה את עצמה אפילו על עצמה. התושבים המתוסכלים מוחים כבר על כל דבר. על עמיר פרץ, על הקסאמים, על החינוך, על החינוך הלא פורמאלי.
אני מבין מאיפה זה בא. כסטודנט במכללה הסמוכה לעיר ותושב האזור. האטימות היא מנת חלקנו. לא רק מבחוץ, לא רק חברי הכנסת היושבים בכורסאות העור אלא גם של האנשים העייפים והרצוצים שהמשפט "תמיד הכי בהיר אחרי עלות השחר" אינו נכון אצלם.
אנשים נפצעים, אנשים מתים. אבל הרבה לפני שהקסאם נופל משהו בפנים מת. "שחר אדום" כבר הפך למירוץ מול הגורל. הבטונדות הגדולות והמיגון המסיבי נמצא אך ורק למראית עין. כי מרגע שבו מתחילה האזעקה, אתה קופא על שמריך. לא משום שאינך יודע מה לעשות אלא כי הכל "מכתוב מלמעלה".
התחושה שטיל עומד ליפול עליך היא פשוט בלתי אפשרית לעיכול. לא טיל מודרני ומפותח. צינור השקייה שבתוכו טמון חומר נפץ וזנבו עשוי מחלקי תמרור. אני אישית נכחתי בעשרות נפילות קסאמים. אם אתם שואלים את עצמכם, אז לא. לא התרגלתי לזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: