הקדמה- בפעם האחרונה שכתבתי כאן, גרתי בסמוך לשדרות מוכת הקסאמים וכעת, עברתי לסין למטרות עבודה. מטבע הדברים, אופי הכתיבה ונושאי הכתיבה השתנו ויוסיפו להשתנות בעתיד וזה כל היופי. אנחנו מתבגרים תוך כדי כתיבה. מצחיק אותי לראות את הפוסט שרשמתי לפני כשנה על עזיבה של סטודנטים את הארץ לטובת תנאים ראויים. לא עברה שנה ואני נמצא מרחק מטווחי קשת מרעידת אדמה בחבל סצ'ואן. אנו זורמים עם החיים הללו בתקווה שיובילו אותנו למקומות אליהם אנו רוצים להגיע.
לך תהייה ציני
זה התחיל לפני כמה חודשים, לא ידעתי איך להתמודד עם זה. כל דבר שעשיתי וכל פעולת מנע שנקטתי נכשלו מראש. הביטחון העצמי שלי כישראלי ציני ושנון החל להסדק, ובכל זה, אשמים כמובן, אוכלי הכלבים, מחריבי האולימפיאדות ותעשייני הפרווה העאלק מלאכותית, הסינים.
לאומה הסינית יש כמעט הכל. בליוני בני אדם משוטטים במחוזות ומשמשים ככוח עבודה זול, מפעלי ענק והמוני מתעשרים חדשים. אני חושב שצריך לשנות את שם המדינה מCHINA לchain stores כי רשתות ענק מזעזעות כמו סטארבקס הדלוחה וKFC השומנית הפכו לשם דבר לסינים הרעבים ל"מערביות סינית".
כאמור, יש להם כמעט הכול. אך הדבר החסר להם יותר מכול הוא חוש ההומור. חיפשתי אותו אצל אינספור סינים העובדים איתי, בפינות חשוכות ומתחת לשולחנות משרדים אך לשווא. אין בנמצא.
אפילו ניסיתי לייצר הומור, כי לייצר זה משהו שהסינים עושים היטב. אז קראתי לאחת העובדות לרשום הזמנה. חוש הומור, 4000 חתיכות ומחיר שלא יסולא בפז. היא הביטה בי בעיני עגל ושאלה אותי מה ה-TARGET PRICE. האמת, שאותי זה הצחיק.
לאחרונה, כפי שהתבשרנו התרחשה רעידת אדמה במחוז סצ'ואן. עם כל הצער שבדבר, יהודי כשר שסיים שירות צבאי ודור שלישי ליוצאי שואה, מיד מכין מזה מתכונים לקציצות הומור שחור מתובלות היטב.
הסינים כמובן, ממשיכים לעבוד כאילו לא מתו 20 אלף איש אבל בחוש לויאלות מפותח הם מבצעים "מגבית" לטובת הפצועים. מחווה יפה זו הופכת למעיקה כאשר "הלאוואנס", הזרים שאינם סינים, מתבקשים לתרום ברוחב לב ששווה פי חמש או שש מרוחב ליבו וידו של סיני אחר. אז אני שואל אתכם, האם בישראל הייתה חס וחלילה, רעידת אדמה או תרחיש שאנו מכירים טוב יותר, פיגוע המוני. האם העובדים הזרים הסינים היו מתבקשים לתרום כסף.
אך העניין לא תם ונשלם, מגייסת הכספים פנתה אלי ושאלה אותי בפעם החמישית רצוף ביומיים האחרונים האם תרמתי, כי היא, החצופה עד מאוד, לא ראתה אותי ניגש לקופסת התרומות. מיד באותה הנשימה, הוסיפה לעובדת זרה נוספת, אל תשכחי להביא מתנות כשאת חוזרת לפה.
כפי שמצטייר בפניכם, יש לנו פה תופעה של נדבנות כפויה סדרתית. הגיעו מים עד נפש ומיד צעקתי די לחמס ולגזל במרחבי המשרד. הוספתי כי אני לא מבין מדוע חובה עלינו לתרום או לחילופין להביא מתנות בכל יציאה מסין. התשובה לא אחרה להגיע והיא הייתה כתובה בסינית פולנית על גבי "סקייפ": "אנחנו נתנו לך מתנות בעבר, איך אתה לא זוכר, הלכנו לאכול ביחד. האם שכחת הכול? מדוע אתה לא מתייחס לסינים כאל חברים שלך?"
התשובה המוחצת זרקה אותי לסיטואציות של: "זו לא את, זה אני" ו"תשמעי, אני לא יודע איך לומר לך אבל..." החלטתי שהתשובה ההולמת ביותר תהיה לשלוח לה את ההגדרה המילונית של המילה סארקאזם. כמובן, שהדקויות של העוקצנות שאני כה נהנה מהן בארץ נמחקו, כמו תוית הכביסה שעל החולצה שלי ואני נאלץ לאכול את הכובע שלי, שדרך אגב, גם הוא יוצר בסין.
שלכם,
ק.ק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: