חזרתי הביתה וראיתי אותו, קפוא ופיו הקטן מעט פתוח. משהו בו נראה לא טבעי. קראתי לו והוא לא השיב. נגעתי בו קלות וכל גופו זז כמקשה אחת, כבול עץ. זהו, הוא מת ובא לשמשון גואל. עטפתי אותו בתכריכים, ליתר דיוק, הצעיף עליו העביר את ימיו האחרונים בחייו הקצרים. בעדינות וביראת קודש עשיתי את זה.
כשהדר שאלה אותי מה יקרה כשהוא ימות. עניתי: "אני אקבור אותו מתחת לעץ שהוא נהג לרוץ סביבו".
הלכתי למטבח ולקחתי משם תרבד וסכין חיתוך בשר וירדתי לחצר של הבניין. החושך אפף הכול, למעט האזורים הבודדים בהם הותקנו פנסי תאורה. התחלתי לחפש מקום בו האדמה רכה ותענה בקלות לאיבחות הסכין. שעה ארוכה עברה עד שנמצאה חלקה ראויה. סילקתי אבנים וניקיתי את השטח. בחשיכה כמו גנב, שאיש לא יראה. בכריעה, אני חופר בקרקע ומוציא את רגבי האדמה מהבור הנפער. אצבעותי נצבעות בחום אדמה. מספר דקות חולפות והמלאכה כמעט הושלמה.
אני מותיר את הסכין והתרבד, הנוצצים באור, ועולה בחזרה לדירה כדי להביא את גופתו של שמשון למנוחת עולמים. הוא מגולגל ועטוף בצעיף הכחול כהה, אני זקוק רק ליד אחת כדי להחזיקו. כה זעיר וקר. לרגע נדמה שאולי טעיתי ויש בו עוד נשימה. אני מצמיד את פיו המסתתר מאחורי יריעת הבד לאוזני בתקווה לשמוע צליל, קלוש ככל שיהיה אבל השקט חזק מהכול.
צעדיי מועכים עשבים שוטים ואבנים קטנות. אני רואה את המקום בו חפרתי את הבור ואף מזהה את נצנוץ המתכות המבהיק. אני מניח את גופו בתוך הכוך ומכסה באדמה. אני מהדק את האדמה היטב.
הבטתי על האדמה שבלעה אותו ובירכתי אותו שיגיע לגן העדן של הכלבים או לפחות שיהיה לו טוב יותר. קמתי ואספתי את עצמי. חלק קטן ממני נשאר שם. הדמעות נוגעות לא נוגעות בקצוות הריסים.
המועקה הזו רובצת לפתחי, אני עולה שוב הביתה ומתפשט למעט תחתוני הבוקסר. שוטף את ידי בסבון ומתיישב לכתוב.
עכשיו, כשהכול על נמצא על הדף, אני נקי. בעוד רגעים ספורים, אכנס למקלחת לוהטת לנקות שיירים.
בלב תמיד יוותר מקום לשמשון חי שכעת מת בטרם ידע כי הוא חי.
ק.ק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
