ס ו ר י ה – יש לה מצלול רומנטי. הייתי רוצה לומר לאשתי או חבר קרוב. תשמעו, שבוע הבא עולים לסוריה. שמעתי שיש שם כמה מקומות שאפשר להיזרק בהם. מיד עולה בי ויזואל של בתים צפופים וסימטאות ירושלמיות. צלילי קוביות השש בש המתגלגלות על לוח העץ. הקפה המהביל עם הל ובקלוואה מתוקה. שטיחי קש קלועים עבודת יד פרושים בכניסה לבתים וכל אחד מברך אותך באהלן וסהלן.
ואז אני חוזר למציאות של אולמרט והקרחת, הספינים ושברון הלב המתמשך. למודי ניסיון חיים ממצרים וירדן, אנו כבר יודעים ששלום אינו מבטיח חיבה ושערים פתוחים. כחייל ששירת במשך שלוש שנים בקו הקדמי, כשמאלני מאוכזב וכבעל, קשה לי ליפול למלכודת הדבש של הבטחות פוליטיות.
הרומנטיקה נגוזה כשאנו מבינים שהבעייה טמונה גם בנו. בחשש שלנו מהם. הם לא נחמדים, הם מחבלים ורוצים לזרוק אותנו לים. כמה שנטפל בבעיה הזו מבחינה קוסמטית, זה לא יעזור. אני לא מכיר הרבה יהודים-ישראלים שיכנסו מרצון בגפם לעיר שיש לה רוב ערבי. למה? כי ככה חינכו אותנו. כי הפחד התהומי מהאויב הוא גדול מהאמונה כי יום אחד הכול ימחק ונכתת חרבותינו לאתים. אני יכול להעיד על עצמי שאני חש אי נוחות בקרב ערבים. לא כי הם שונים ממני בתכלית השינוי, לא כי אני טוב יותר מהם אלא דווקא מהבחינה היצרית והקדומה של הם הרבה ואנחנו מעט. הידיעה שבאיזהשהו מקום יושב פוליטקאי ערבי ורואה איך ישראל נותנת חלקים מאדמתה תמורת שלום וצוחק לעצמו בלב. תסמונת הסלמי: כל הסכם, אנו מאבדים עוד חלק ועוד חלק מאדמת ישראל. הפחד שלא ישאר דבר ואז נהיה באמת מדינה קטנטנה מוקפת אויבים. כמובן, שאני מאחל לעצמי להתבדות ולהתעורר למזרח תיכון חדש
ק.ק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
