צהרי יום שבת. המורה שלי לסינית הגיעה אלי לדירה. האמת שממש לא התחשק לי ללמוד. אנחנו בסוף שבוע ואני מייחד אותו לרביצה, כתיבה וסרטים. התכוונתי לומר לה שאין לי כוונה ללמוד היום אבל אז כבר שמעתי דפיקות בדלת. אצתי רצתי להתלבש. ירדתי מפיג'מת תחתוני הבוקסר ועליתי על בגדים ייצוגים, גופיית אימון וג'ינס שלושה רבעים.
"מה שלומך? לא ציפיתי שתבואי היום". היא מביטה בי בחיוך ומתעלמת רבתי מהעקיצונת ודוחקת רגל זעירה לתוך הבית.
זה לא כבר לא נעים, זזתי מהדלת ונכנסתי לסלון.
"אצלי הכל בסדר, בא לך לשים מוזיקה. יש לך משהו שמח?"
המורה שלי, שהיא גם ידידה שלי במונחים סינים. מכורה לישראליות. היא הצרכנית מספר אחת של כל מה שקשור לעם הזה, העם החכם כהגדרתה. זה מתחיל בלשמוע עידן יניב ולקפוץ עד השמים וזה נגמר בלנגב שקשוקה ישר מהסיר. היא באה אלינו לדירה לא כדי ללמד אלא כדי להמלט מהחור הזה שהיא קוראת לו בית.
היא מבקשת באופן שיטתי שאקריא לה קטעים מהבלוג וכל פעם, שאנו מגיעים לתיאור או עובדה מעליבה/נכונה על סין. היא עושה פרצוף חצי נעלב ונאנחת "או או או", קריאת שבר מאנפפת הנשמעת כאילו יצאה מלועו של טרזן אחרי שנתקל בכמה וכמה עצים. על פי רוב, הסימפוזיון מסתיים באגרוף יתושי רב משמעות בכתף שלי. "זה לא יפה, בו האו, לצחוק על הסינים".
שלא תבינו, היא אינה יכולה להפסיק לצחוק. על עצמה, על האומה המטורפת שנקראת סין שאין לה מנהיג ולא היגוי והיא עדיין איכשהו מתנהלת.
אחרי שעה קלה, אני מחליט שמספיק עם הבלוג ויאללה יהודה פוליקר. אני מגביר את הווליום. יהודה מתחיל לספר את סיפורו של "אלקו", סתם ילד יווני. שלוש דקות ושמונה עשרה שניות אחר כך הוא דורש "כפיים".
היא מעלימה בהינף קול את הענן היווני שנחתי עליו. פוף... הוא נגוז.
"איך אני אוהבת את המאכל הזה שאתה מכין עם ביצים ועגבניות". רמז, רמז, רמז.
"איזה? שקשוקה?" אני מעמיד פנים שאני לא בטוח למה היא מתכוונת.
קפיצות במקום וידיים נשלחות לאויר. פרקט העץ נאנק והיא אומרת בקול גדול ומאושר ובעברית!
"כן, שאק שו קה". מי שלא ראה סינית מקפצת באמצע הסלון ומצווחת בעברית כשברקע קולו של פוליקר. לא ראה מחזה ביזארי מימיו.
לא יכולתי לסרב והתחלתי לחתוך את הבצל לריבועים קטנים ושטפתי היטב את העגבניות הבשלות.
"את יודעת מה? אולי תעשי טובה ותקני לנו פיתות מהמסעדה הערבית ברחוב ליד? (אצרף בלוג על המסעדה הזו בקרוב מאוד)
"אין בעיה".
"את זוכרת איפה המסעדה?"
"כן, זה פה ליד. איפה שהחומוס".
"מעולה, אני אסיים להכין את ארוחת הערב ואת תדאגי לזה".
"סבבה אגוזים". סתם לידע כללי. את המשפט האחרון היא אמרה בעברית.
הדלת נטרקת ואני מחליט לאפות כמה פרוסות חצילים לשקשוקה. תענוג גסטרונומי צרוף.
כעבור מחצית השעה, הסיר מתחיל להקדיח ואני מוריד אותו מהאש. החצילים השחימו יפה. הכל מוכן.
דפיקה בדלת. היא נכנסת כשבידה חבילת מאפים לא ברורה. מהסוג של המאפים שקונים, כשעוצרים בצומת גולני בדרך לצפון, יחד עם שקית של זעתר.
"זה פיתה?" היא מצביעה על השקית ושואלת.
"זה סוג של משהו". אני עונה ולא יכול להפסיק לצחוק. אני מזהה שהיא קנתה זאת במאפיה שנמצאת מתחת למשרד שלנו.
"את בטוחה שקנית את זה איפה שהסברתי לך ולא במאפייה מתחת למשרד?"
היא נתפסה בקלקלתה וכמו כל סיני במבוכה, היא מתחילה לחייך. "כן, הלכתי לאיפה שאמרת".
"את משקרת ואני לא מבין למה. לא קרה שום דבר. אני רק רוצה לדעת מדוע לא קנית את זה איפה שהסברתי לך".
היא נעשית אדומה והחיוך נעשה דבילי יותר מרגע לרגע, על סף פיגור קל. פתאום היא מפנה אלי טון מאשים "אבל היה שם רק חומוס!"
פתאום התמונה מתבהרת. "תגידי, מה זה חומוס?"
"זה כמו מה שהבאתי, אבל לא בדיוק. זה מה שאתם מנגבים איתו את הגבינה מתוך הצלחת".
ואני אומר: "לך תבנה עם זה מדינה...".
שלכם,
ק.ק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: