שחר אדום- סין

מי אמר שלהיות בקרבת ערבים אין יתרונות? טוב, אולי אני. בכל אופן, יש פה אחלה פיתות, חומוס לא רע ושיחים לרוב. אז יש בעיה מינורית עם החברה. אי אפשר לדבר על פוליטיקה וחיסול ממוקד, אז מה? כמו שהחיים לימדו אותי לא פעם. זה מה יש.

תמיד כשאני נכנס לאחת מהמסעדות הערביות בעיר. אני חווה שני תהליכים בו זמנית. הראשון, שמחה מציפה אותי לנוכח האוכל המוכר, הערבית הידידותית שמגלגלת על הלשון: "ואחד חומוס, תנין פול ומה ירצה הילד?". אני חושב לעצמי, ואללה כמעט כמו בבית.

ואז התהליך השני מתחזק ומכה בי כמו ענבל פנימי. "עזוב אותך שטויות. כולם פה שונאי ישראל. תראה איך הם מקרינים עכשיו שידור ישיר של הנאום של נאסראללה, יימח שמו, מהבונקר שלו".

אמבי וולנטי רוקדים אצלי בראש, הם לא מפסיקים ולא משלימים. המסעדה הערבית זה המקום שאני מרגיש בו הכי בבית ומנגד, יש שיגידו שגם מזרח ירושלים זה בית.

בשורה התחתונה, אני עושה מה שהמדינה שלנו עושה. לוקח take away מהם בלי שאף אחד יראה. ככה, נהנים מכל העולמות. לא צריך להיות חבר כדי לנשנש איזה כבש עם תפוחי אדמה. אז אני לא אוהב אותך, מה זה מפריע לך? תן לי בקלוואה בבקשה וקפה שחור חזק.

אם במקרה, מישהו שואל אותי מאיפה אני. אני מוציא את הארנק ומשלם במזומן. זה תשובה הולמת וסותמת פיות.