שחר אדום- סין

אך מסתבר כי הפערים בין שתי האומות, היפנית והסינית, הם הרבה יותר משמעותיים ובלתי ניתנים לצמצום. האמירה כי סין היא איזור התעשייה של העולם מקבלת משנה תוקף לעומת אחותה הקטנה והמודרנית. טוקיו, מטרופולין עצום ובו שפע של הכול. אוכל טוב, ארכיטקטורה משוגעת, אופנה, בחורות יפות. כל מוצר לכל דורש. אליה וקוץ בה, הכול יקר באופן חד משמעי. מנגד, יש את סין שגם היא מתהדרת במוצר לכל דורש. אבל איפה סין ואיפה יפן. לסין חסרה יכולת הגימור. הם לא יודעים לסיים תהליך כמו שצריך. משהו חסר בממלכת בני ההאן.

למשל, שנחאי היא עיר מדהימה ומיוחדת ויש בה הכל ועדיין, אם תלך חמש דקות מחוץ לרחוב התיירותי תתגלה בפניך מדמנה מהבילה. זוהי דוגמא נהדרת לכך שיש לסינים את היכולת להרים פרויקטים אבל במחיר גדול מדי ולא לאורך זמן. בסין ישנן דירות פאר שנמצאות בתוך שכונות מצוקה מטונפות, סוחרים שנראים כמו קבצנים נוהגים בפורשה קאיין. על פרויקט האולימפיאדה אין אפילו צורך להכביר מילים.

אתם יכולים להאשים אותי כי אני עושה האדרה לאומה היפנית, וכי איני אובייקטיבי. אבל לראות את היפנים עומדים בחליפות ברכבת ה JR בטוקיו בדרך לעבודה. כולם בסדר מופתי והנשים הכה יפות, לבושות בחן ובשיא האופנה. בנוסף, מרבית היפנים שפגשתי מנומסים מאוד ועונים לשאלות טורדניות ולא מפסיקים עד שהם בטוחים כי הבנת את התשובה. ואז אני נזכר ברכבות בסין, שהנשים יורקות שאריות של שרימפסים וסרטנים מיובשים לרצפת הקרון. גברים משהקים ומפליצים בו זמנית ולרגע אינם מביעים עניין מיוחד בדבר. אל תגידו לי שאני אתנוצנטרי, פשוט אין להם את הנימוס המתבקש. אני מסתכל בבעל המפעל, יש לו חדר וחצי ושלושה פועלים והוא קורא לזה מפעל, שאומר לי במצח נחושה שהוא לא יכול לעשות את זה כי אין לו את החומר. אני מעלה את הכמות בהזמנה ופתאום יש לו את החומר המדובר. זאת ועוד, מפגש מקרי ברחוב עם סיני יגמר ברוב המקרים באמירת "טימבודו" ("אני לא מבין" בסינית) מהירה והימלטות מהזר. אלו בסך הכול, עוד המחשות מחיי היום יום לאטימות הסינית.

כמובן שיש את נושא ההגיינה העצמית. היפניות נראות כמו בובות פורצלן. מטבע הדברים, לא כולן יפות אבל כולן מותירות בך את הרושם שהן יפות. זה משהו שאין לסינים. גם בחורה סינית יפייפיה, תראה כמו סתם סינית כי פשוט אין להם מושג מה זה להתגנדר ולהיראות טוב. להתבשם, לגלח מקומות שראוי לגלח אותם. ללבוש בגדים מחמיאים. שוב, נושא הגימור. אם יפן היא יהלום, אז סין היא הרבה פחות מיהלום לא מלוטש. היא עדיין גוש פחם שאיש לא כרה אותו.

כמו כן, האוכל וצורת ההגשה. היפנים מגישים לך מנות שעושות לך חשק לאכול. הסיני מגיש לך אוכל כדי שתשבע. סושי, דג נע על מצע של אורז ואצות. על הנייר זה לחלוטין לא עובר את דרישות הקהל המערבי. אבל כשאתה מביט בהם מכינים את זה וטובלים זאת ברוטב הסויה והוואסבי, אתה מיד מתחיל להעלות מיצי קיבה, הם אינם זקוקים למתאבנים כדי לפתוח את התיאבון.

לסיכום, כמובן שיש המון פרמטרים שאיני מתייחס אליהם כמו גודלה הפיזי של המדינה, סוג שלטון, עושר ומחצבים ועוד. זה כמו להשוות מיני קופר 2009 לעומת אוטובוס של וולוו שנת 1990. שניהם נוסעים ולשניהם יש יתרונות אבל כמו שאומרים, אין מה להשוות.  

יחד עם זאת, הייתי רוצה שסין תלמד כמה וכמה דברים מהאויב המיתולוגי שלה. יפן זו מדינה שיש מה ללמוד ממנה. האמת, שגם לישראל כמדינה יש דבר או שניים ללמוד מהתרבות היפנית.