שחר אדום- סין

בוקר לח בשנת העכבר. ערפל רטוב וכבד נופל על אספלט מלוכלך ומנוקד שלוליות. אנו חוצים את הכביש. תרים אחר איים של יבשה בין הביצות הקטנות. איש זקן, בעל תווי פנים חדים, רוכב על אופניים עמוסי סחורה מטה לנפול, ומדווש ברוגע אופייני בזמן שהוא חולף על פנינו. השמש מוסתרת מאחורי שמיכת פוך אפורה. גם אני לא הייתי מתעורר במקומה.

היום, הדר החליטה ללבוש חצאית מיני. כזו שלדעתה, ניתן עוד לקצר. "הרי אתה לא מבין. זה חצאית מיני, לא מקסי".

"מיני שמיני, מקסי בקסי. מבחינתי, זה צריך להסתיים בקו הברך ולא בשיפולי הישבן".

"אתה ערבי. בוא נעצור כאן ונקנה בורקה. זה יחסוך הרבה עוגמת נפש".

"ומה זה המחשוף הזה? זה אמור להיראות ככה? אני לא מבין".

היא מביטה ומניעה את ראשה מצד לצד. זה מנוד הראש שמודיע לי שאני חסר תקנה.

"את נראית מדהים. אולי נחזור הבייתה לכמה דקות/שעות. עזבי אותך שטויות. תראי איזה בוקר אפור. בואי נעשה לנו יום חופש".

סומק קל מתפשט בלחייה. כמו פריחה של ורד בהילוך מהיר.

"אתה בלתי אפשרי. בוא, גם ככה אנחנו מגיעים באיחור אופנתי".

התרחיש הזה מתרחש אצלי בראש (וגם במציאות אבל בתכיפות נמוכה יותר) כל יום וכל שעה. זה חלק מהרצון המיידי שלי לקחת אותה בכוח ולהעמיס אותה על הכתף. להעלות אותה הביתה בעודה מצחקקת ומתופפת לי על הגב. מנגד, יש את החיים בכלל, עבודה ושאר מרעין בישין.

כל בוקר כשהיא מתלבשת לעבודה, אני משקיע זמן רב בהתבוננות. איך היא בוררת את הבגדים בארון, מתאימה צבעים ואביזרים נלווים. בדרך כלל, אני לא קם מהמיטה עד שהיא יוצאת למקלחת. ואז אני מתגלגל מהמיטה אחריה ומגלה שמברשת השיניים שלי "מוכנה". כלומר, יש עליה פס דקיק של משחת שיניים והיא מונחת על השיש. אני מבריש את שיניי ומביט איך האיפור נוגע לא נוגע בפניה.

אתמול, שמתי לב שהיא הכינה את ספלי הקפה עם כמות הקפה המגורען והסוכר והניחה אותם בצד לבוקר. זה הצחיק אותי כי נזכרתי בחמותי שעושה בדיוק את אותו הדבר. מי אמר שנשים נעשות דומות לאימן יותר ויותר ולא קיבל?