שחר אדום- סין

עד כה, כתבתי על אהבתי לאישתי היקרה. פה ושם רמזתי על אהבתי לעצמי. כעת אקדיש את הפוסט הזה לאהבתי לכלבתי יפת האוזנים ורכת הבטן. אז כמו כל סיפור טוב, יש להתחיל מהצעד הראשון. בדיוק עברנו לאשקלון, ליחידת דיור מקסימה בשכונת 'אפרידר'. התחלנו לפרוק את הציוד שנארז בקרטונים שנלקחו בשעת ליל מ"הקרטוניה", ככה אני קורא לכלוב המתכת שנמצא ליד המכולת השכונתית.

בעבודת קבלנות של שלושה ימים, הבית נצבע במלואו. לכל מביני העניין, צבעתי הכל בשתי שכבות. אחרי אינספור הנפות מברשת הצבע וגלגול הרולרים, שלושה חדרים, סלון ומטבח בהקו בלבן-קרם (אני יכול לתלות שלט בצמתי הכבישים בזו הלשון: "בית לצבוע הכול, זיל הזול"). רצפות נשטפו, תמונות נתלו, כלי מטבח שודרגו והכול היה מוכן. בתום פרויקט המעבר, יצאנו החוצה לחצר המשותפת. התיישבו ליד עץ השמוטי ושלחנו יד לקטוף עיגול כתום של מתיקות. אויר הים חדר לנחיריי והזכיר לי כי הוא נמצא מרחק 10 דקות הליכה משם.

"מאמי, אני רוצה כלב", אמרתי וקילפתי את התפוז בנשיכה. החדרתי אגודל ללב התפוז ובצעתי אותו לשניים. הגשתי להדר חצי.  

"טוב, נשמע אחלה. אני טסה אוטוטו לסין לעבודה. כשאחזור נלך לכלביה. אני לא מבינה איך אתה נושך ככה את הקליפה. זה לא מר לך?"

"היום יום שבת. אפשר ללכת לכלביה ברחובות ביום שישי הקרוב. ולא, זה לא נורא מר".

"זה קרוב מאוד. אני לא בטוחה שהתרגלתי לרעיון".

"אוקי, אז יום שישי?"

עבורי, כלב מסמל את החיבור השורשי שלי למקום. יש אנשים שנוטעים עץ זית, אני מביא כלב. זה נראה לי מתאים. האוירה שנוצרת בבית פשוט מיוחדת ומדהימה. נביחות השמחה, כשכושי הזנב, קפיצות השמחה. היחס הזהה והאוהב. בין אם הלכתי לשעה או ליומיים. תמיד יש שמחה בבית. גם אני וגם הדר גדלנו עם כלבים בבית, וזה נראה לנו אך טבעי להמשיך את המסורת בבית שלנו.

יום שישי הגיע, נסענו ברנו הישנה והחורקת לכיוון רחובות. הכבישים היו נוחים וההתרגשות הייתה רבה מאוד. הדר ליטפה אותי ודיברה הרבה. תכננה תוכניות ובנתה ארמונות. סיפרה לי על חנויות של בגדי כלבים בטוקיו ואיך בחורף היא תקנה לה סוודר.

"מאמי, מכאן אני מבין שאת גם רוצה נקבה וגם את רוצה להלביש אותה. אני לא חושב שדיברנו על זה. בואי ואספר לך סוד. לכלב יש פרווה. תפקידה לבודד את הקור מגופו ולכן אין צורך להלביש אותו כמו דביל ולפגוע לו בבטחון העצמי."

"אני רוצה נקבה. קטנה שאני אוכל להלביש אותה". בעודה אומרת את זה, היא מדגימה לי עם הידיים כיצד היא שורכת ורוכסת שרוכים ורוכסנים נעלמים על כלב דמיוני. המאניירות הללו שלה מטריפות, אי אפשר שלא להתפקע מצחוק. הורדתי הילוך לרביעי וירדתי במחלף המוביל לרחובות, קצת לפני אשדוד.

"הדרי, אם את רוצה אפשר לעצור בצד ונתחיל לעבוד על ילד. אבל כלב זה כלב. לא מלבישים אותו, אלא רצים איתו ומשחקים איתו. זה מה שהוא אוהב".  

תתארו לכם שהויכוח הזה נמשך שעה ארוכה. ויכוח קטן ולא מזיק בו כל אחד מושך לכיוון שלו. אני רציתי כלב גדול, כלב עבודה שאוכל לאלף אותו. הדר רצתה כלב שעשועים קטן שיוכל להתכרבל בחיקה מול הטלוויזיה.

החנינו את הרכב ליד הכלביה. מיד, כשיצאנו מהאוטו, ריח חריף של שתן אפף אותנו ונביחות רבות מכל גווני הקול תקפו אותנו. צווחות דקיקות ונביחות אימתניות. הרומנטיקה בסיפור החלה להתפוגג. עברנו את שער המכלאה ורצינו למות. תחושה של בית יתומים נטוש שאיש כבר אינו פוקד אותו. ליבנו נכמר ורצינו לאסוף את כולם אלינו. כלבים רצו אלינו ופצחו במסע תחנונים כלבי קורע לב. דווקא להדר, שפוחדת מכלבים גדולים, חסרי פרווה ורבי שיניים, נצמדה אמסטפית מעורבת בצבע מנומר ולא עזבה אותה. כלבה יפייפיה שהמליטה לא מזמן.

הדר הביטה בי ואמרה: "אני לא יכולה עם זה. היא כזאת מסכנה". עברנו בין הכלובים מלווים במנומרת. בכל כלוב היו בין שניים לשלושה כלבים. רובם מעורבים שנזנחו ככה סתם באמצע החיים. כאלו שהייתה להם משפחה ופתאום איננה. אחרי סיבוב וחצי, הדר אמרה נואש. "אני לא יכולה לראות את הכלבים האלה. הם גדולים מדי ורואים עליהם את מה שהם עברו. הם נראים עצובים. אין להם גורים?"

הבחור שליווה אותנו מטעם המקום אמר: "אה, בטח. יש לנו גורים באגף השני".

שלום לך טמבל... עכשיו אתה אומר לנו. טוב, צעדנו שבוזים וחסרי אמונה לכלובי הגורים. כל צעד כמו משקולת עופרת. הרגשנו איך כל האויר יצא לנו מהריאות. נותרה בנו רק ריקנות ועצבות על הכלבים חסרי הבית. רגע לפני, עצרתי את הדר וחיבקתי אותה. "בובה, באמת לא חייבים היום. אני יודע שלחצתי קצת וזה חשוב לי אבל אפשר לחכות עוד קצת".

היא הביטה בי במבט של "אנחנו כבר פה, אז..." ואמרה: "זה בסדר, בוא נראה את הגורים".

זה השלב שהתחלנו לחייך בלי הפסקה. כלבלבים מקסימים ומתוקים קפצו על ריבועי המתכת של הכלובים. אני נשבע ששמעתי אותם אומרים: "קח אותי. קח אותי". ערבוביה של שחור, לבן וחום. קפיצות וגלגולים של אושר.

הדר רכנה לכיוון אחד הכלובים והצביעה על שני גורים שחורים, כלבי רועים מעורבים, שריתקו גורה לבנה לרצפה. "נראה לי שהם מנסים לאנוס אותה".

התחלתי לצחוק והושטתי יד קדימה. הגנבתי שתי אצבעות לתוך הכלוב והמתנתי. הגורה הלבנה ראתה זאת ורצה אלי מיד. היא שלחה כף יד מסוקרנת וליטפה את אצבעי וליקקה קלות.

"אז מה את אומרת? נציל אותה מהאנסים הרעים?"

"כן, אני רוצה אותה".

עשרים דקות והיינו מחוץ לכלביה עם כלבה חדשה ומחוסנת. למען הגילוי הנאות, אומר כי הייתה התלבטות קשה וארוכה בין הגורים שלא העליתי את כולה בכתב. הייתה שם גורת טרייר קופצנית ששבתה את ליבנו. אבל לצער הנוגעים בדבר, אני לא חסיד גדול של טרייר ורציתי כלב גדול יותר. בסופו של דבר, החלטנו שהגורה הלבנה, שהתגלתה ככנענית מעורבת, היא הבחירה הטובה ביותר. בדיעבד, חיפשנו כלב לאימוץ ומצאנו מלוכה.

קראנו לה גלי. כן, אני יודע זה שם של כוסית. יש לי אפילו בת דודה שעונה לשם הזה. בהתחלה היא נעלבה, אבל כשהיא ראתה כמה אנחנו מחוברים ואוהבים את הכלבה הזו. היא קיבלה זאת כמחמאה.

שעה וחצי אחרי שלקחנו אותה, הדר הנפיקה את אחד המשפטים שיזכרו לדיראון עולם. "מאמי, לקחנו כלבה בלי אופי". זה היה כל כך מצחיק. במקום מסוים, הדר ציפתה שהכלבה תגלה סימנים של חיבה לאלתר עם אימוצה, וכשזה לא קרה, הדר החליטה שאין לה אופי. כמובן, אחרי כמה ימי הסתגלות גילינו עולם חדש של שמחה ואור.

היום, אני יודע שכלבה עם כזה אופי לא מוצאים כל יום. שילוב נדיר בין רצון לשחק ופעלתנות אינסופית. מנגד, אין לה אגרסיביות במיל. בהתחלה זה הציק לי אבל אז ראיתי אותה עם האחיינים של הדר, בני השנתיים והחמש(היום, תוסיפו לזה שלוש שנים). איך היא כבשה אותה וגמלה אותם מהפחד הראשוני שלהם מכלבים. היום, הם צועקים "גלי גלי בואי בואי" כאילו היא אחת החברות שלהן מהגן או מבית הספר. זה פשוט מדהים.

כדי לא להשאיר אתכם במתח, אני מצרף תמונות של גלי הידועה בכינויה "גלי עגלגולה". הן צולמו בחצר ובחוף הים באשקלון. כמובן, אם נהניתם, לנקקו לחבריכם. אם לא, אז לא. שיהיה סופ"ש קליל ורגוע.