שחר אדום- סין

האם המדינה אחראית לחייהם של חיילים היוצאים למילואים?

הדבר הראשון שאתה שואל, כשאתה מגיע לראיון עבודה במקום עבודה מסודר, הוא האם יש לי ביטוח ואם כן, מאיזה סוג. חיילים בצה"ל לא שואלים את זה. הם מקבלים משכורת לוחם ואירוח פנסיון מלא באחד מאוהלי הסיירים/טנק/נגמ"ש/מארב המשקיפים על (ב)לבנון. אני התגייסתי בנוב' 1998, לא שאלתי יותר מדי שאלות. היה לי פרופיל, היה לי רצון והמשכתי במערכת הצבאית. מעולם, לא עלה בי הרצון לשאול: "המפקד, תשמע רגע, נניח ותוקפים אותנו, יש ביטוח? כאילו, אם מישהו יורה עכשיו. זה צד ג' או השתתפות עצמית?"

היה לי ברור, אם המדינה הביאה אותי לשם, אז המדינה מחוייבת להוציא אותי משם. מקרה החטופים הינו מקרה קיצון, בו חיילים נחטפו למטרת קלף מיקוח. לצבא יש שם קוד בדיוק לתרחישים כאלו. מכאן נובע, ישנה מוכנות לאירועים הללו. אחריות זו באה מההבנה שישראל היא צבא, אזרח הוא חייל. לא להציל חייל, משמעו לא להציל אזרח. אומנם, אנו מתהדרים בנס הדמוקרטיה היחיד במזה"ת, אבל אין זה אומר איבוד יכולת המיקוח. אדרבא, הכלים של דמוקרטיה הם רבים ומגוונים. הן מהפן המדיני והן מהזכות הטבעית של כל אומה להגן על עצמה.

גם בתור מפקד המשכתי לשדר את התחושה, שלא משנה מה קורה, אני כאן בשביל החיילים שלי. הצבא מספק אוכל, מגורים, ציוד צבאי מלא כולל נשק ואמל"ח, ותוכנית פעולה. אך הדבר החשוב ביותר שהוא מספק הוא ביטחון. הביטחון שמי שנמצא בתוך המערכת מוגן. גם בשיא הסכנה ובתוך לוע הארי, אתה כחייל, מוגן. כמו בסצינות לחימה גדושות אפקטים בסרטי לחימה, בה הלוחמים ניצבים גב לגב מול האויב. התחושה הזו היא שהובילה לנצחונות צבאים.

לעניות דעתי, חלה תמורה בתפיסה זו, ודווקא על ידי גורמים מדינים, כאשר הוחלט להשאיר את החייל מדחת יוסף לדמם למוות בקבר יוסף. כתוצאה מכך, שאלות החלו לצוץ, ערכים החלו להיעלם ולאט, לאט החלו להישמע קולות של השתמטות. ואולי, זה רק קצה הקרחון של השפעות המעבר מחברה סוציאליסטית למדינת רווחה קפיטליסטית, בה כל איש לעצמו.

נכון להיום, החטופים באשר הם יחתמו את הגולל על ערכי דור הרעות. במידה וישחררו אותם, חיים או מתים, תמורת מחבלים, אזי נדע כי יש עוד סיכוי. במידה ולא, נצטרך לעבור לאוגנדה.