שחר אדום- סין

אני חולה. יש לי שפעת מזגנים, כזו שגורמת לך להזיע כאילו רצת 10 קילומטר בארבעים דקות. אני שותה תה עם דבש, ג'ינג'ר ולימון(שזה בעצם הדבר היחיד שאהבתי בהודו-וגם הוא משמש ברגעי מחלה-אולי הוא כי זה מזכיר לי את הודו ואז אני נעשה חולה?!@ אולי). יותר מדי מחשבות, יותר מדי נוזלים, המון פיפי ובעיקר ח ל ו ש ס. הצטרדתי ואני נשמע כמו סולן מקשיש בלהקה של חפצים דוממים היכולים להתגלגל. אני מושך באפי(לא בסלנג הרחוב- כי שום אבקה לא נכנסת ובטוח שמה שיוצא, לא מזכיר קריסטל).

באחד הפוסטים הקודמים, נשאלתי מהו הקריפטונייט שלי. דהיינו, מהי נקודת החולשה שלי. אני לא חושב שיש לי קריפטונייט נקודתי. כלומר, בטוח שיש כמה דברים שיכולים להסב לי נזק, אבל לא כאלו שיפילו אותי באבחה אחת. היום, אני רוצה לספר לכם מה קורה אחרי שאני נופל, בשלב אחד אחרי דגירת המחלה, עם הופעת התסמינים. או אז, מתחיל סינדרום החלושס.

מה זה בעצם החלושס?

זהו הרגע היחיד בכל זמן נתון שמוזר לי להתפרק במסווה לגיטימי. אני נזכר בכל דמות נשית שאי פעם הרעיפה עלי חיבה ומתחיל למרר על מר גורלי. איפה אימא, איפה חמותי ואיפה לעזאזל אישתי שתכין לי תה, ותכסה אותי ותלטף אותי. אוי גוועלד, איך נפלתי שדוד לנוכח המחלה הנוראית. 37.8 חום ואני קורא לשירותי ההצלה. אוי, הצילו. איך נפלו גיבורים. איזה חלושס. אגב, תוך כדי כתיבה אני ממלמל את שאני כותב ואז אני בכלל מתחיל לרחם על עצמי. אוי אוי אוי, החום יורד ל37.5 והרחמים עדיין מאיימים להציף את הוויתי.  

טוב נו, אני הולך שוב להטיל את מימיי בתקווה שלא לטבוע בהם. מנטרה קסומה של גרון ניחר, משיכות אף ונייר טואלט לרוב. אה כן, שבת שלום.